אהבה ראשונה, מרגישה אבודה בתוך הקשר

ברוכים הבאים לפורום "זוגיות במשבר"!
אתם מוזמנים לכתוב שאלות מפורטות בתחום הזוגיות, משברי זוגיות, טיפול זוגי, בגידות, חשק מיני וכד'.
תוכלו גם להגיב לשאלות ולפוסטים של שאר המשתתפים. אנא תנו כותרת לכל פוסט חדש, ואל תשכחו לשרשר תגובות נוספות שלכם כהמשך לפוסט הראשון, כדי שתיווצר המשכיות. אשתדל לענות על כל שאלה בהקדם.
חשוב לדעת שהתשובות באתר אינן תחליף לייעוץ זוגי מקצועי, וכל מי שפונה עושה זאת על אחריותו בלבד.
אנא סמנו אם אתם מעוניינים לקבל הודעה למייל שלכם על קבלת תגובה לפוסט שלכם

אהבה ראשונה, מרגישה אבודה בתוך הקשר

הודעהעל ידי אבודה, בת 20 » 15 מרץ 2020, 16:07

אני בת 20, חיילת, ואני נמצאת כרגע בזוגיות הראשונה של חיי, שנתיים וקצת, עם מישהו שגדול ממני בכמה חודשים ומשתחרר עוד מעט מהצבא.
הוא הראשון שלי בהכל- בסקס, מגע מיני כלשהו, אפילו להתנשק, וכמובן מערכת יחסים ראשונה.
אני נמצאת כבר תקופה מאוד מאוד ארוכה בתוך קונפליקט כואב ומייסר עם עצמי בנוגע לקשר הזה, מתלבטת אם להישאר או לעזוב ולא מצליחה להחליט. אני כל כך לא מצליחה להחליט שכל יומיים אני מתהפכת לגמרי, דעתי משתנה באמת כל כמה ימים, זה מביא אותי לבכי, דיכאון, תסכול.
היום הצלחתי במחשבות להבין קצת את ההתלבטות של עצמי ולכן החלטתי לשתף אותה ואולי לשמוע דעות של מנוסים, של מישהי שמתמחה בזה... אולי משהו שיעזור לי להבין את המצב יותר טוב...
יותם (הבנזוג שלי) הוא חלק מאוד גדול בחיים שלי. אני קשורה אליו ושנינו אוהבים אחד את השנייה והוא החבר הכי טוב שלי, יודע עליי הכל. כשאני מדמיינת פרידה ממנו או מנסה להביא את עצמי להחלטה להיפרד ממנו אני מרגישה שזה כמו להחליט לכרות לעצמי את הרגליים, כמו להחליט להוציא את אחותי מהחיים שלי. הוא המשפחה שלי, הוא חלק ממני, הוא כמו איבר בגוף שלי... אולי אני נסחפת אבל אני באמת מפחדת מעצם הלהיפרד ממנו, מפחדת מהריק שייווצר, מהאובדן שאני ארגיש. כאילו זה "הוא", אני לא יכולה לוותר עליו, זה בנאדם, זה לא חפץ, זה משהו גדול בתוך החיים שלי שקשה לי לדמיין את עצמי מנתקת איתו את הקשר. אני באמת לא מבינה איך אנשים מצליחים לעשות את הניתוק הזה. אני לא יודעת לדייק או להסביר למה אבל באמת מפחיד אותי להיפרד.
עכשיו למה שארצה להיפרד? נראה לי שיש 2 סיבות עיקריות, אולי יש יותר, אבל אלה הסיבות שאני סוג של מצליחה להסביר במילים כרגע.
סיבה ראשונה היא רמת החיבור הרגשי ביננו בדגש על הבנה אחד של השני. זה בא לידי ביטוי תמיד בשני דברים- כשמישהו מאיתנו מספר על משהו רע שעובר עליו, או כשמישהו (לרוב אני) מנסה לדבר על משהו שמפריע בקשר ביננו. לשנינו באמת אכפת אחד מהשני ושנינו באמת דואגים אחד לשני ולשנינו חשוב שלשני יהיה טוב. אבל אנחנו פשוט לא מצליחים לתמוך אחד בשנייה... כשאני בדיכאון ומסבירה לו על משהו שעובר עליי הוא כמעט תמיד יסביר לי שזה סתם שטויות, אני טועה, או ביקורתי כלפי מה שאני מרגישה "את לא צריכה להרגיש ככה", הוא לא יודע איך לעודד אותי, הוא לא מבין את הקשיים שלי, והרבה פעמים אני מרגישה לבד כשאני פונה אליו כשקשה לי כי הוא לא מצליח לעזור לי או יודע איך להגיב. הוא אמר לי שקשה לו עם זה כי כאילו כל דבר שהוא אומר לי כשקשה לי זה "לא טוב לי" והוא כבר לא יודע מה להגיד. הוא גם אומר שהוא מרגיש שרק הוא מנסה לעזור לי כשקשה לי ומרגיש שאני גם לא מבינה אותו ואפילו לא באמת מנסה לעזור לו, שאני מגיבה כאילו הבעיות שלו קטנות תמיד לעומת שלי ומתייחסת לזה כאילו זה כלום ולא מצליחה לעודד אותו.
שנינו לחוצים תמיד לברור את המילים המתאימות בפינצטה כדי שזה מה שיתאים לצד השני לשמוע כשהוא עצוב, או לא רק כשהוא עצוב אלא באופן כללי, פשוט ללכת על "קרטון ביצים" כדי לא לפגוע, כדי לא ללקח ריב, לא ליצור סיבוך. זה מרחיק ביננו ודיברנו על זה לפני כמה ימים, וגם הוא חושב ככה אבל אף אחד מאיתנו לא יודע איך לשנות או האם זה אפשרי.
עוד משהו זה שאני הרבה פעמים חוששת מהתגובה שלו לדברים שאני אומרת- בגלל שאני יודעת שהוא מתקשה לעודד אותי וזה יוצר אצלו מעמסה רגשית באיזשהו מובן אני מפחדת לפתוח בפניו קשיים שיש לי כי אני לא רוצה לשים אותו בסיטואציה שהוא מנסה באופן מלאכותי לעודד אותי וזה מתסכל אותו שזה לא מצליח, וגם ככה זה בסוף לא מעודד אותי ויוצר תסכול גם אצלי. וגם כשאני פותחת מולו דברים- אני ממש לא מצליחה להסביר את עצמי, נבלעת לי הלשון. זה התחיל לקרות לי לאחרונה. אני פשוט לא מצליחה למצוא את המילים להוציא ממני את הכנות שלי והאותנטיות שלי מולו, תמיד מסתבכת מקבלת בלאקאאוט, לא יודעת איך לבטא את מה שאני מרגישה, פשוט מרגישה שאני בתוך מלחמה להסביר את עצמי למישהו שלא דובר את השפה שלי (כאילו אני מנסה להסביר בעברית משהו למישהו שיודע לדבר רק ספרדית). אני מרגישה בזמן האחרון כאילו אני ניצבת מול איזה אתגר אינטלקטואלי של להביא את עצמי באמת כמו שאני ושהוא יבין ואני אף פעם לא מצליחה להביא את עצמי והוא אף פעם לא מבין. גם מול עצמי קשה לי להיות אותנטית, אני לא יודעת למה, אבל מניחה שזה משפיע על הסיטואציה הזאת מולו.
גם ליותם קשה לפתוח את הלב מולי. דיברנו גם על זה לפני כמה ימים, ואני יודעת שהוא בנאדם שקשה לו להיפתח בכללי לכולם, הוא תמיד אומר שאני זאת שהוא נפתח אליה הכי הרבה ואני גם מאמינה לו, אבל זה עדיין לא מספק אותי כל כך... קשה לי עם זה שהוא לא נפתח איתי עד הסוף, ולא משתף אותי בקשיים שלו. (הוא כן מתלונן הרבה על דברים שקורים לו ביום יום, אבל אני מרגישה שהוא נמנע לפתוח מעצמו נושאים יותר כואבים ורציניים. הוא אמר שהוא מרגיש בכללי בחיים שהוא לא רואה טעם בלפתוח את הדברים האלה כי זה סתם יזכיר לו וגם סתם הוא לא מאמין שיבינו אותו אז הוא לא משתף מלכתחילה. וגם הוא אומר שהוא מרגיש שאני לא מנסה לתמוך בו כשהוא משתף, כשקרו לו דברים קשים ובאמת הרגשתי שיצאתי מגדרי לעודד אותו הוא אומר שהוא הרגיש שלא באמץ הבנתי אותו).
כאילו בנינו הרבה חומות ואני לא יודעת איך לצאת מהן.
ניסינו לפני כמה ימים להבטיח אחד לשני שנשתפר ונהיה פחות שיפוטיים הוא יותר ניפתח, אבל בינתיים אנחנו בעיקר מדחיקים.
אז זה בגדול הקושי שיש לנו בתוך הזוגיות- חיבור רגשי יותר עמוק, להבין אחד את השני ולהיות כנים ואותנטיים אחד עם השני. (ככה בערך הצלחתי להבין בימים האחרונים).
עכשיו אני רוצה להבין שזה בר תיקון, אבל לא במאה אחוז בטוחה אם באלי לתקן. מצד אחד אני מאוד קשורה אליו ולא יכולה לשחרר או לעזוב ומצד שני אני מפחדת להחליט לתת לקשר הזה צ'אנס במאה אחוז עד הסוף כי בשבילי אם אני אתן צ'אנס אמיתי זה אומר לי שהחלטתי שזה מה שאני רוצה שיהיה לי כל החיים (אני יודעת שאני רק בת 20 אבל ככה אני מרגישה), אני לא מצליחה לשחרר את עצמי ולחשוב שזה בסדר שטוב לנו כי מי יודע מה יהיה מחר. אני לא יכולה עם ה"מי יודע מה יהיה מחר" בתוך הקשר, אני לא יכולה להיות איתו במחשבה שמי יודע אולי מחר ניפרד, לא מצליחה לשחרר ולחיות ברגע ולחיות מתוך זה שזה מה שסבבה לי עכשיו. זה פחד שקשה לי מאוד לתאר אותו במילים, יותם לא הבין אותו כל כך, אבל באמת מפחיד אותי להחליט עכשיו מה צורת החיים שאני רוצה. אולי לא מתאים לי זוגיות בכלל? אולי אני רוצה מערכת יחסים שנראית אחרת? אולי כל דבר אחר... אני לא יודעת, וזה מפחיד אותי להחליט. בנוסף אני גם לא אשקר ואני אגיד שאני סקרנית לטעום ולחוות עוד חוויות מיניות אן רומנטיות עם אנשים אחרים, אם ניפרד כרגע ואצליח להתגבר אני יודעת שלא ארצה קשר רציני הרבה זמן, אני כנראה או ארצה להיות לבד או סטוצים או משהו כזה... זמן לגלות מה אני רוצה. אבל הפחד הזה להחליט מה המבנה הזוגי/מיני שאני רוצה מתנגש לי עם הפחד הנורא להיפרד. הפחד להיפרד הוא בערך הפחד הכי גדול שלי בחיים כרגע, בשיא הרצינות ובשיא הכנות, הפחד הזה משתק אותי ואני לא יכולה לשמוע שאומרים לי "פשוט להיפרד" כי אני באמת באמת מפחדת. אני מרגישה שכל בחירה שאעשה תנבע מפחד (לא רק מפחד אבל גם מפחד) אז הגעתי למבוי סתום.
גם במה שקשור לסקס יש לנו בעיות ופערים אבל זה נושא אחר (אלא אם כן לדעתכם זה קשור מאוד אז אני אוכל לנסות לפרט גם על זה).
זאת ההתלבטות שלי פחות או יותר, אשמח לעצות וחוות דעת (אני שונאת שאומרים לי שאני עוד צעירה או לחלופין שמייעצים לי להיפרד אבל אני אנסה לקחת הכל לתשומת לבי)
מקווה שהצלחתי להנגיש את מה שאני מרגישה
תודה :)



אהבה ראשונה, מרגישה אבודה בתוך הקשר אבודה, בת 20
15 מרץ 2020, 16:07
אני לא אגיד לך שאת צעירה או שתיפרדי נקניקייה
15 מרץ 2020, 16:52
Re: תודה? אבודה, בת 20
15 מרץ 2020, 18:08
ברוכה הבאה "לחיים עצמם" דורית כהן
23 מרץ 2020, 08:49

חזור אל פורום "זוגיות במשבר"

מי מחובר

משתמשים רשומים: Bing [Bot]