להפרד או להשאר? אבודה

ברוכים הבאים לפורום "זוגיות במשבר"!
אתם מוזמנים לכתוב שאלות מפורטות בתחום הזוגיות, משברי זוגיות, טיפול זוגי, בגידות, חשק מיני וכד'.
תוכלו גם להגיב לשאלות ולפוסטים של שאר המשתתפים. אנא תנו כותרת לכל פוסט חדש, ואל תשכחו לשרשר תגובות נוספות שלכם כהמשך לפוסט הראשון, כדי שתיווצר המשכיות. אשתדל לענות על כל שאלה בהקדם.
חשוב לדעת שהתשובות באתר אינן תחליף לייעוץ זוגי מקצועי, וכל מי שפונה עושה זאת על אחריותו בלבד.
אנא סמנו אם אתם מעוניינים לקבל הודעה למייל שלכם על קבלת תגובה לפוסט שלכם

להפרד או להשאר? אבודה

הודעהעל ידי סולמית » 13 מאי 2020, 11:13

התחלנו לצאת לפני כשנתיים.
הוא היה בדיוק מה שחיפשתי כל השנים, חם ותומך ורוצה שנעבור את החיים יחד. הלב היה שבור והוא ריפא אותי ואמרתי, יאללה מה יכול להיות. אבל כל הזמן הייתה תחושה שהוא נותן ומשקיע יותר, ואשמה גדולה, האם אני אוהבת אותו מספיק? האם אני בכלל ראויה לאהבה? תכננתי להיות רווקה אבל לא יכלתי לעמוד בפני האדם הזה.
 בכל הקשרים שהייתי בהם עד כה, או שאני אוהבת יותר או שהוא אוהב יותר. והפעם כנראה שהוא אוהב יותר. אולי אם הייתי מתמלאת רגשית ואנרגטית מהקשר הזה כמו שנראה שהוא מתמלא, זה היה מספיק לי.
אבל אני לא יכולה להגיד שהקשר הזה לא נותן לי כלום כי אחרת לא הייתי נשארת שנתיים. הוא עוטף אותי ונותן לי את הביטחון וההגנה שאני צריכה. אבל יש מחיר, אני צריכה להיות דמות יציבה עבורו באותה מידה. ואני נלחצת מזה, ומרגישה שאני בקושי מצליחה לסמוך על עצמי, אז עכשיו אני צריכה להיות יציבה בשביל שניים?
כל חיי אני רק רוצה שיעזבו אותי, שלא יאשימו אותי, שלא אהיה אחראית לכלום. מהפחד מכישלון. מהפחד מבינוניות. ולקשר יש מחיר. אז אני כל הזמן עושה את מה שאני יכולה בשביל "להחזיר", את מה שהוא נותן לי בכל כך הרבה רמות. בשביל להיות טובה אליו כמו שהוא אליי, כמו שמגיע לו. ואז אני מרגישה שאני עומדת להיבלע, שאני לא מזהה את עצמי, ומה נהיה מהחיים שלי??? איזה שעמום! אני לא עושה את מה שאני רוצה. החיים מתבזבזים לי על ניהול משק בית. ואז אני נלחצת ומתרחקת ומרחיקה ומתנהגת אליו מגעיל, וכבר מפנטזת על פרידה.
אבל אז אני מפחדת פתאום שייגמר, ואני מרגישה שאין באמת חופש מוחלט, זה אוטופיה. בחוץ אין באמת משהו טוב יותר שמצפה לי. וזו סתם תחושת החמצה מטופשת, שאיפה לא הגיונית. ואני מפחדת שאני מאכזבת ושאני לא מספיק טובה לו ושאני חרא בנאדם ואני מפצה מפצה מפצה, שיהיה לו טוב איתי. שיהיה מבסוט.
שני הצדדים האלה של המטבע הם קיצוניים אצלי ברמות.
 או שאני לא מבינה בכלל מה אני עושה בקשר הזה, ובא לי לצאת ולבלות ולא לתת לאף אחד דין וחשבון עם מי ישבתי ואם זה ידיד או ידידה, ולא להרגיש אשמה שהוא מחכה לי בבית. ולא בא לי שהוא יהיה תלוי בי כל הזמן, בבחירות המטופשות שלי, בטעויות שאני עושה, בחוסר האחריות שלי. זה יותר מדי ואני לא רוצה את זה על הכתפיים שלי. בכלל, במצב הזה בא לי לחיות חיי רווקות, אפילו לצאת עם גברים חתיכים ומגניבים יותר. במצבים האלה אני מרגישה שזה ריאלי דווקא לחשוב שאני יכולה למצוא מישהו שמתאים לי יותר, ושמה כל כך רע כבר בלהיות לבד? אולי כדאי שאני אקדיש את השנים הקרובות לבנות את עצמי, ורק אז אמצא בן זוג להתפשר עבורו על עצמי?
במצב הזה אני גם מרגישה שאני יכולה יותר ממנו, שאני טובה יותר במובנים שחשובים לי. ובנוסף אני פשוט לא מסוגלת לעוד ביקורת מצידו, ולעמוד באכזבה שלו ממני, ובזה שאני לא אחראית מספיק עבורו, ושהוא לא סומך עליי. זה מציב בפניי מראה מאוד קשה של עצמי. ואז אני רוצה לברוח.
מנגד, בצד השני של המטבע, יש את התחושה שאני פשוט לא ראויה לקשר הזה, לאדם המדהים הזה שעומד מולי. שהוא כל כך מוכן לקשר בוגר ואני לא מספיק בוגרת. איבדתי מתנות שהוא קנה לי. אני מפוזרת והוא מתעצבן על זה ובצדק. הוא כבר לא סומך עליי ובצדק. גם אני לא סומכת עליי. אני חסרת בטחון, אני מתה מפחד שהקשר יסתיים כי בחוץ זה רק כאב לב. אני יודעת שגם אני לא מושלמת וגם מישהו אחר יכול להגיד שהוא רוצה מישהי יותר יפה ממני, באותה המידה. למה בכלל דחוף לי לצאת ולבלות? מה יש שם כבר. חוסר יציבות. הוא רוצה לדאוג לי, הוא יציב, הוא שם.
 אני בעצמי תלויה בו. גם כשאני רוצה לברוח אני מרגישה כאילו אני לא צריכה אותו, עצם המחשבה על פרידה משתקת אותי ומעיקה עליי.
אולי אני מרגישה ככה כי אני לא מספיק אוהבת אותו? ואז אני אשמה? או שאני באמת ובתמים מרגישה לא ראויה לאהבה אז אם הוא אוהב אותי הוא אוטומטית מאבד מהערכתי?
אני נעה בין ביטחון קיצוני לחוסר ביטחון קיצוני שמתחזקים זה את זה.
אני נעה בין רצון עז לברוח ולהיות רווקה, רצון שלא מטריד אותי אלא רק נותן לי תקווה, לפחד משתק שדבר כזה יקרה, פחד לאבד אותו. ואני עושה הרבה בשביל לחבל בקשר הזה, תאמינו לי. הוא ממש עוד מעט מאבד את הסבלנות שלו, אני מרגישה את זה. ואני מפחדת עכשיו. אבל אולי אני צריכה פשוט לתת לנו להפרד?
הוא רוצה חתונה וילדים. אני רוצה למות. מה הקשר ילדים?! אפילו בלגדל קקטוס אני נכשלת.
אולי מוטב שניפרד פשוט? שילך וימצא לו אישה להקים איתה בית ומשפחה?
האם אצליח לחיות עם עצמי בידיעה שזו לא אני?
אולי כן. אולי גם אחיה טוב.
אני כבר לא יודעת מה טוב לי, מה אני רוצה, אני לא מצליחה לתפקד, האשמה חונקת אותי, אין לי מושג מי אני, לא יודעת אם אי פעם היה לי מושג. האם אני עוד משהו, מעבר לאישה של? בת זוג של?
הצילוווווו



להפרד או להשאר? אבודה סולמית
13 מאי 2020, 11:13
בחירה מיושבת נתן קלינבורד
13 מאי 2020, 14:54
ריצוי הוא מקום מאד הרסני לעצמך ולקשר דורית כהן
18 מאי 2020, 04:27

חזור אל פורום "זוגיות במשבר"

מי מחובר

משתמשים רשומים: Google [Bot]