דורית כהן, פסיכולוגית – ייעוץ זוגי

דורית תודה רבה, וכמו כן לכל המגיבים.
אכן נפגשתי בשבועות האחרונים עם פסיכולוגית, ובאמת את לא מבינה כמה את צודקת! 
הבנו שכנראה יש בי משהו מאוד עמוק שגורם לי להימשך ולרצות דווקא בנות זוג בעייתיות שצריך "להציל".
הדפוס הזה כנראה קשור לצורך עצמי לתחושת "פיצוי" על כך שלא יכולתי לעזור לאחותי התאומה שחלתה במחלת נפש בגיל הבגרות.
ולכן כביכול אני "מחפש" מישהו שצריך להציל ולעזור לה כדי לקבל תחושה שאותה כן הצלתי ולה כן עזרתי..
כמובן שהדפוס הבא מגיע לרעתי וגרם לי במשך כל חיי להכנס לקשרים שבהם אני מרגיש מנוצל ושאין שיויון, וכמו תמיד מסיים את הקשר בזעם, ולא מבין שאני בכלל האשם בזה שאני נכנס לקשרים "אבודים" מראש.
אני עובד על לשחרר את הדפוס הזה, ובאמת מנסה לשכוח מהאקסית ולהכניס לעצמי לראש שמגיע לי קשר שיוווני מכיל שמבוסס על הדדיות אמון חברות אהבה ובריאות.
תודה רבה לך!

מן הסתם, 
לא "פשוט" תשכח אותה. אבל עם קצת עבודה מצדך וזמן שיעבור תוכל להתקדם.
קודם כל, תכיר בכאב שלך ותבין שזה טבעי ונורמלי ולא הולך להיעלם ברגע.
שנית, כשאתה חושב עליה תתמקד בחלקים הרעים בקשר- ונשמע שהיו הרבה כאלה. תסביר לעצמך ברציונליות, שנישואין יציבים וארוכים לא סביר שהיו יוצאים מקשר כזה ובגילכם זה מה שאתם אמורים לחפש. בקשר אתה צריך להיות בן זוג, לא מטפל או ספונסור. גירושי הורים לפני עשרים שנה לא אמורים להיות תירוץ לכל התנהגות רעה.
שלישית, תפסיק בהדרגה להסתכל בפייסבוק\אינסטגרם שלה. ואל תשכח שאנשים מציגים שם גירסא מוארת ומשופרת של החיים שלהם.

קוראים לזה מזוכיסט 
אתה פשוט אוהב להתעלל בעצמך 
מה אין מספיק נורות אדומות ???
גם אם היית חוזר שזו טעות , לאחר שבוע היית רוצה לברוח 
אי אפשר לפתור את הבעיה שלה - פשוט אי אפשר 
ותגיד  תודה שיצאת מזה ותמשיך הלאה ואולי הפעם 
תבדוק יותר טוב - שים לב לפרטים 
ותחפש מישהי שתרים אותך , תרצה אותך 
לא חוזרים לאקסים . אם זה נותק מהסיבות שאמרת שזה לא משהו שניתן לסדר 
זה בדיוק כמו להדביק כד שנשבר 
הוא אף פעם לא יחזור להיות אותו הדבר 
ובדיוק כך מערכת היחסים שלך 
יש המון בעיות שלא ניתנות לפתרון 
ולכן להתנתק לגמרי ממנה 
מכל מדייה אפשרית 
 ופשוט להתחיל חיים חדשים ונקיים 
בהצלחה 

היי דורית
קודם כל אני יודע שזה ארוך ומתנצל מראש. ושנית אני יודע שאני מתאר פה זוגיות לא בריאה, ואולי זה יראה מוזר שאני רוצה לחזור אליה, אך מבקש לא לשפוט, אני פה כדי לעצה איך לשחרר ולהמשיך הלאה בחיי.
קצת רקע,היא בת 32 אני 37, היינו ביחד כשנה, מתוכם גרנו יחד כחצי שנה, ונפרדנו לפני כחצי שנה. 
בגדול, היא עברה חיים מאוד לא פשוטים (גירושין קשים של ההורים בגילאי העשרה, ואונס בגיל 17 שבעקבותיו נכנסה להריון ועברה הפלה טבעית בחודש שביעי) ובעקבות אותם טראומות (שבהם מעולם לא טיפלה) היא הפכה עם השנים לאדם מאוד חשדני רגיש, עם בעיות אמון, וחרדת נטישה, היא נמנעה מלקיים כל אינטארקציה עם גברים, לא היו לה בני זוג ומעולם לא שכבה עם גבר.

בהתחלה נורא נרתעתי להכנס איתה לקשר, אך עקב הכנות שלה בחשיפת עברה, משהו בה נורא נגע בי.., והיה לי הרושם שהיא מאוד מנסה להשתנות ואולי רק צריכה יד מכוונת ואמיצה שלא תעזוב אותה, וזה גרם לי לראות בזה כמעין שליחות והזדמנות לעזור לה.
אז הייתי שם באמת כמיטב יכולתי יותר מה שהייתי בכל קשר אחר. נתתי לה המון בטחון והראתי שאני לא מתכוון לעזוב אותה לא משנה כמה סרטים היא היתה עושה לי בהתחלה (לדוגמא הייתה חוסמת אותי בפייסבוק ובוואצאפ אם לא הייתי מגיב להודעה שלה תוך כמה דקות) הצלחתי להראות לה שההתנהגות הזו לא מפחידה אותי ואני אשאר שם בשבילה. לאחר שלא מעט מחסומים ופחדים נעלמו מצידה היא נתנה לעצמה להשתחרר, מהר מאוד התאהבתי בה ונקשרנו בצורה מדהימה.
עברנו לגור יחד לאחר מספר חודשים בודדים, התאהבתי בה ברמות קשות, וידעתי כמה היא מאוהבת בי גם, לכן למרות האזהרות מצד החברים והמשפחה ממש לא ראיתי סיבה לחכות.

המעבר לגור יחד לווה מצידי בשמחה רבה ובאמת חשבתי שזה צעד לעבר חתונה והקמת משפח סוף סוף לאחר כל הקשרים שלי שלא ראיתי את זה קורה..
אך המציאות הכתה בי חזק, החוסר בטחון שלה ובעיות האמון גרמו לה לעשות דברים הזויים, ולי להמון כעס! כגון לחטט לי בטלפון ולפתוח איתי מריבות כגון מדוע שלחתי זר פרחים לידידה ביום הולדתה שהייתי בגיל 25, ומדוע ידידות שלי שלחו לי לבבות בפייסבוק לפני כמה שנים. שזה עוד אפשר להבין שיש קנאה, אך השיא שהיא היתה פותחת פרופילים פיקטיביים בפייסבוק ומתחילה איתי כדי לראות אם אני נאמן לה.

שנית, היא היתה משקרת בלי סוף לגבי כל דבר קטן, ומספרת דברים שהרגישו לי לא הגיוניים.. כעסתי בלב אך לא רציתי לפתוח את הנושא כי חשבתי אולי זה מגיע מתוך מגננה או איזה רצון הזוי להרשים אותי ושאחשוב שהיא מוצלחת יותר כדי שאתגאה בה.

שלישית, היא היתה אומרת שיש לה כל מיני בעיות בריאות שלדעתי ולדעת משפחתי חלקם היו מומצאות, אמרה שבעקבות כך שיש לה לחץ דם נמוך מאוד והיא אנמית אז יש לה קוצר נשימה כל הזמן, ולכן כל שני וחמישי הייתי בא איתה לבית חולים עקב טענות לקוצר נשימה שלא נמצאו בבדיקות בבית חולים, וכל מיני טענות לתחושה על עילפון, כל פעם שרבנו קצת והייתי יוצא להתאוורר היא סימסה לי שהיא בבית חולים.. מה נראה לי כבר נסיון לרחמים ואמפתיה מאשר מציאות, אך בחצי שנה ביליתי יותר זמן בבית חולים מאשר ביליתי שם כל חיי. 

רביעית, זה אולי זה הכי פחות גרוע, אך גרם לי למירמור רב, וזה הנושא הכספי. בהתחלה נורא רציתי לפנק אותה ולשלם עליה על הכל. זה עשה לי טוב (אולי גם חלק מהנסיון שלי לתת לה בטחון) אך באמת שלא ידעתי שזה יהיה ככה.. היא מעולם לא הציעה לשלם עלי על משהו או להזמין אותי למשהו, בדירה שילמתי על הכל שכירות חשבונות וקניות, גם במסעדות ובבילויים היא לא הציעה מעולם לשלם בעצמה (אפילו לא טיפ), היינו בצימרים ומלונות וגם שם היא מעולם לא הציעה להשתתף במשהו, הגענו למצב שהייתי קונה עבורה בגדים באינטרנט והיא אמרה שהיא תחזיר לי מזומן (עקב כך שמשום מה לא היה לה אשראי..) וכמובן מעולם לא החזירה ואני הבלגתי, בעצם הייתי כמעט ומממן אותה לגמרי. 

והדבר שהכי הפריע לי! אבל באמת שניסתי להיות מאופק ולהבין, שהיה לה אישו עם קיום יחסי מין. קיימנו בקושי פעם בשבועיים וגם רק מיוזמתי, תמיד זה היה לה קשה מנטאלית, והחזיר אותה אחורה לאונס, למרות שפה באמת ניסיתי להיות סבלני כי הבנתי שהיא מתאמצת ולפעמים גם יוזמת בעצמה.

אבל הדברים האלה רק החריפו ומתישהו לא יכולתי לעמוד בזה יותר. הפכתי להיות תוקפני וחסר סבלנות כלפיה לחלוטין, האהבה לא נעלמה ואף התגברה, אך המירמור והתחושת ניצול אצלי גברה. ככל שאמרתי לה יותר שקשה לי ושאני ממורמר, החוסר בטחון שלה רק החריף והניצול שלה עבר כבר לרמות גבוהות אף יותר (כשנפרדנו והיא רצתה לשכור דירה היא ביקשה ממני אולי אעבור לדירה קטנה יותר כדי לעזור לה לשלם שכירות), נפרדנו לפני כחצי שנה בפיצוץ גדול, ובצורה מכוערת, ההורים שלה באו לעזור לה לקחת את הדברים שלה מהדירה תוך כדי שהיא מקללת את הוריי ומשפחתי ומאחלת לי מוות. ולמרות זאת, במשך חודשיים שלמים ניסתה לעשות הכל כדי לחזור אלי, עשרות הודעות, שיחות, היתה מחכה לי מתחת הבניין כל יום כדי שאגיע ונדבר. היתה קופצת לדירה ללא הזמנה ודופקת עשר דקות ואם לא הייתי עונה היתה מכבה לי את החשמל בבית מהארון חשמל והולכת. לא רציתי לחזור אליה ולא לשמוע ממנה. 

אז מה שהכי הזוי לי, שברגע שהיא סוף סוף המשיכה הלאה, פתאום אני זה שנורא מתגעגע אליה, פתאום ואני זה שרוצה ממש לחזור ומציק לה. אני נזכר בכל הדברים היפים והקסומים שעברנו וכמה היא בכתה כל פעם שהתפוצצתי עליה ושהיא לא באמת התכוונה לנצל, ועשתה הכל בשביל שלא ניפרד. היא עברה לגור בקצה השני של הארץ, הבנתי מאמא שלה שבשונה מאיך שהיתה איתי היא מממנת את עצמה לבד. היא לא מבקשת כסף מאף אחד, אני רואה שהיא מעלה תמונות של טיולים ונופים, ומכירה אנשים אחרים, ונהנית מהחיים. וכבר לא צריכה אותי יותר. אני מסמס לה ומבקש לחזור, והיא מבקשת ממני לא להתקשר יותר שכן התעללתי בה כל הקשר עשיתי לה דברים נוראים והיה לה סיוט איתי, וגם לא הצעתי לה טבעת.. אז מה הטעם.. אני מתחיל לעקוב אחרי הפייסבוק שלה ולראות בפחד אם יש לה גבר אחר, כל פעם שאני רואה תמונה שלה עם מישהו אני מקבל חרדה שאולי היא אוהבת אותו, הבעיה שאני לא מסוגל להמשיך,אפילו שקלתי ברצינות לנסוע אליה וללתת לה טבעת כדי להוכיח לה שרציתי להציע לה טבעת תמיד רק חיכיתי שהקשר השתנה. אני לא מבין את עצמי, אני יודע שזה נשמע הזוי לגמרי, אולי אני מתחיל להשתגע. 
אני רוצה לדעת איך אפשר פשוט לשכוח ממנה ולהמשיך הלאה (זה גם עוצר אותי מלהכיר נשים אחרות)
תודה רבה