אנחנו נשואים כבר 8 שנים ולפני 9 חודשים נולד לנו הבן השני. כבר בתקופת ההריון הפסקנו לעשות סקס ועכשיו בכל פעם שאני מנסה להתקרב אשתי אומרת שהיא לא מוכנה ושהיא מרגישה חרדה. אני מרגיש שאנחנו מתרחקים והילדים תופסים אצלה את הכל ואני שם מהצד. אני לא יודע מה לעשות במצב הזה כי חסר לי מאוד הרגש של תשוקה או אהבה וכמובן חסר מאוד הסקס. אנחנו גם לא ישנים יחד במיטה אלא אני עם הבן הגדול והיא עם התינוק כי היא מתלוננת שאני נוחר ומפריע לה לישון.
אני לא יודע איך להתקרב כי זה נראה שהילדים תופסים את כל המקום.
היא מבחינתה זה בסדר והיא לא מראה רצון להתקרב.
ויוצא שכמעט כל יום אני מתלבט האם להתגרש.
אשמח לעזרה.

תיזום שיחה פתוחה ורצינית איתה על זה.
אם לא יזוז כלום.... לכו ליעוץ.

מתי? היא כל הזמן עם התינוק שלא ממש נותן זמן להיות לבד והיא גם כל הזמן עייפה. אני מנסה לעזור איתו אבל זה לא הולך ולא נראה שזה עומד להשתנות.
היינו בעבר בייעוץ בעקבות משבר בנישואין, כבר כמעט התגרשנו לפני שלוש שנים.

האמת, אפשר לחיות ככה. מכירה את זה.
אפשר להניח לסקס, לרומנטיקה ולהתמקד בטיפול ובתפעול השוטף של המשפחה. להשתדל לעשות הכל עם חיוך כדי לא להעכיר את האווירה. ורק בלילות, או לבד במקלחת תחת המים הזורמים תשאל את עצמך, האם אלו החיים שרצית לעצמך? האם גם אתם נפלתם לתרמית הגדולה בהיסטוריה שאושר אישי ומשפחה מאושרת יכולים להתקיים במקביל. כמובן שלא- כל אחד מוותר, ולרוב יש מי שמוותר יותר, וכל יום זה מכלה אותו קצת. להביט בילדים זה נותן כח להמשיך, כי מבחינתך, כבר מזמן נגמרו הסיבות האחרות. יגידו לך - חשוב על היציבות, לך לטיפול, תדברו על תקשורת והתחשבות. ואתם תנסו את זה - וזה ירגיש כמו לשים איזה סד מתקן על יד ימין. זה יהיה מלאכותי, מאולץ ומעיק. כי זה לא מכל הלב, כי נגמר לכם. אבל אתה לא רוצה לפרק הכל לילדים והיא מפחדת להיות גרושה ולקרוס עם הילדים וגם מפחיד לשנות את המוכר והידוע. ולפעמים כן קצת נחמד. וככה תחיו לכם, הילדים יגדלו, ואז לא נעים כי יש נכדים, מפגשים משפחתיים עליזים. את עצמך - הרגשי, החושני, האנושי - מזמן כבר נטשת מאחור. כבר עברו עוד 20 שנים. ואולי יתמזל מזלכם ועם כל הצער תתאלמנו מהר ולא בסבל, ואז יהיו כמה שנים של שקט. בלי הצורך המציג כל הזמן ללכת על ביצים, לא להעליב ולא להעלב. היא תגיד - אני הקרבתי בשביל לגדל את ילדך, אתה תגיד - אני הקרבתי בשביל לפרנס את המשפחה. אהבה זה לא, סקסי זה לא. זה מה יש. אהבות אמת שצולחות את כל זה הן נדירות ומעטות. לרובנו זה משיכה התחלתית מהולה בידידות דלה למדי שהופכת להסדר עסקי לצורך גידול ילדים.

אז מה הפתרון? להשאר, להתגרש? אני לא רוצה להגיע למצב שאת מתארת כי זה נשמע לי איום ונורא. לא נראה לי שאלו בכלל חיים ששווה לחיות אותם

ספר לי אם כך, אילו חיים אתה רוצה? אילו חיים כן שווה לחיות בעיניך?

אין דבר כזה אין זמן...לשיחה איתה...על נושא/נושאים כל כך חשובים וגורליים.
יכול להיות שאתה עצמך!! לא בא לך....לנוח לך לחיות חיים כאלו....
דבר שני הדרך לבגידה שלך קרובה מתמיד...
משום שאינך מקבל כלום.
לצערי בדברים האלו...
בצורה שבא אתם חיים... אין פרווה...או חלבי או בשרי...
או שתיזום שיחה כנה אמיתית וחודרת.
שבמסגרתה תסכימו ותבינו שאתם לפני תהום ותלכו ליעוץ זוגי!! בה שניכם תבינו דברים...
ותבינו לאן אתם מובילים את חייכם...

או שלצערי חייכם יראו כסבל אחד גדול.

הבחירה בידיים שלך.

בהצלחה

האם פרידה זמנית יכולה לעזור? אולי ככה אני והיא נוכל להבין כמה דברים. האם זוגות חוזרים אחרי פרידה או שנפרדים סופית?

אני גם התלבטתי בזה. אולי פרידה זמנית יכולה לנער קצת את העניינים ולעורר את הנושאים שהדחקנו ולא רצינו לדעת בהם. הבעיה שלי עם הפסקה זמנית הייתה בגלל הילד. אם היינו רק זוג בלי ילדים, היה מקום לנסות כזה דבר, אבל ברגע שיש לך ילד ( ולך יש שניים) צריך לחשוב כיצד תשפיע הפסקה כזאת עליהם. מה יקרה אם תעשו הפסקה, תחזרו ואחר כך תפרדו? ילדים ובעיקר פעוטות, זקוקים לעקביות. חוץ מזה, איך זה יסתדר טכנית? תלך ותשאיר אותה להתמודד בהפסקה עם שני תינוקות? האם זאת תהיה תמונה אמיתית של החיים? אתה חוזר להיות "רווק" חופשי והיא נשארת חד הורית +2. האם יהיה לה פנאי לחשוב על הקשר ביניכם במצב כזה ? אולי היא תסכים להכל רק כדי לא להשאר לבד , יתכן שהיא לא תחליט החלטה שקולה ,אלא בגלל אילוץ. בקיצור, מצב לא פשוט, אין פתרונות מובנים מאליהם פה.

אני מבין מה שאת אומרת ובגלל הילדים זה בהחלט מורכב. אבל אני באמת רוצה שינוי. לא יודע אם פרידה תעזור אבל אני לא רוצה חיים ללא אהבה. אני רוצה זוגיות וגם משפחה. אחרת זה סתם להיות שני אנשים שמקבלים ילדים. וזה גם ישפיע על הילדים. כבר היינו בעבר לפני גירושין וזה היה מלחמת עולם שלישית שבאמת פגעה בכולם. ואז היינו בטיפול זוגי שעזר אבל זה לא מספיק...

תוכל לשתף למה זאת הייתה כמעט מלחמת עולם שלישית ומה השתנה בטיפול?

כמעט התגרשנו לפני 3 שנים. היא בגדה בי עם מישהו מהעבודה ותפסתי אותה ומשם הלכנו לכיוון של גירושין בצורה מאוד מלוכלכת לצערי.
ממש שבוע לפני שהיינו צריכים להתגרש החלטנו ללכת לטיפול זוגי וזה הצליח להחזיר אותנו יחד.
זה לא אומר שזה פתר הכל אבל הצלחנו להתגבר על המשבר.

וואו... זה נשמע כמו ביג דיל. ובכל זאת הצלחתם להתגבר. אתה מרגיש לפעמים שחבל שלא התגרשתם כבר אז? אני שואלת כי גם אני סלחתי על כל מיני... והיום מרגישה שכבר היה עדיף לפוצץ הכל אז ולא להסתבך המערבולת הספק, האשמה ולערב גם ילד בכל זה.

זה יהיה שקר להגיד שהכל נפתר והכל טוב ושאין חרטות. תמיד זה שם. אבל אתה מתמקד בילדים ובמשפחה ויש לך איזה רצון או איזו פנטזיה שיכול להיות בסדר וזה גם באמת בסדר לפעמים. אבל תמיד יש הרהורים על מה היה אם.
היתה לנו פרידה של כמה חודשים בתקופה שכמעט התגרשנו והיה לי מעולה, פתאום היה לי זמן לעצמי וזמן לעשות דברים שאני אוהב אבל זה גם היה מלווה בהרבה דברים רעים כמו עורכי דין שולחים מכתבים עם דרישות לתשלומים. פתאום לא נותנים לך לראות את הילד שלך כמו שאתה רוצה.
אני לא יודע מה היה קורה אם היינו נפרדים אני רק יכול להגיד ששנינו השתנו בגלל מה שקרה מאוד. וחלק גדול זה שינוי לטובה שהביא לנו חיים יותר טובים ממה שהיו אבל גם עכשיו זה רחוק מלהיות מושלם

רחוק מלהיות מושלם זה נשמע דווקא בסדר. נשמע כמו מצב שאפשר להשאר בו.
מושלם כנראה לא יהיה כל עוד חיים באותו הבית עם עוד בן אדם. אנחנו לא מושלמים ולעד הפנטזיות שלנו ישאפו ליותר ויותר. איזה בעסה זה להבין שזה מה יש. שזה יהיה שיא הזוגיות. שזה לא נותן יותר מזה. שלמרות שכל החיים דוחפים לנו שזה טוב (לא טוב היות האדם לבדו) וכל זה, בסוף , הרבה פעמים ,דווקא טוב היות האדם לבדו. או לפחות לא במחיצת מישהו שלא ככ נעים לו איתו כבר. הבעיה שנראה לי שרובנו מבינים את זה מאוחר מידי, כשאנחנו מושקעים עמוק במשפחה, ילדים, מכרים , הוצאות והתחייבויות.