אני ממש מצטערת לשמוע על כל מה שעובר עלייך, וכמובן מזדהה עם רוב תחושותייך. על אמון, הנושא הכי קשה והשלב האחרון לפי דעתי בהתגברות על בגידה, כבר כתבתי בפוסט נפרד, כפי שציינת, ולא ארחיב על כך. ציינתי שמסקנתי היא שהאמון ההוא מת, אפשר להיפרד ממנו ולהפסיק לשאוף אליו, ואת מקומו לאט לאט תופס אמון מסוג אחר. בעיניי, עד היום, הוא עדיף על הראשון ואני מוצאת בו הרבה יותר תועלת. אפשר לקרוא על כך בשרשור נפרד שפתחתי לפני כמה חודשים, טרום קורונה:)

האם אתם בטיפול?
אחד הדברים הראשונים שהטיפול נתן לי, הוא ההבנה שבגידה שהסתיימה, עלולה להביא איתה עוד איזו התפרצות של יצירת קשר. הצורך להסביר משהו, לסגור מעגל, השד יודע מה. אם הבגידה התרחשה על רקע של עבודה או רקע מקצועי, אז על אחת כמה וכמה.
לאנשים יש שם מקצועי, עניינים כספיים שנפגעו, תדמית, מעגל מקצועי ועוד - שהם דפקו במו ידיהם, אבל עדיין, זה מייצר לחץ לנסות לסגור את הדברים "בטוב".
לבעלי היה השכל והאומץ לעזוב את אותה עבודה, ממש מהרגע להרגע, בלי לתת הסברים, השאיר הרבה אנשים תלויים באוויר ממש באמצע היום, והפסיד המון המון. הוא ידע שלא אוכל לסבול עוד יום אחד בצורה כזאת, וגם הופעל עליו לחץ מצד חברים שידעו על הבגידה, לעשות הכל כדי לדבוק בבחירה שלו בבית, ולא להרוס לעצמו את החיים, בידיעה ברורה שעוד מילה אחת עם האישה הזאת, ואין לו סיכוי איתי וגם הלכה המשפחה שלנו.
ועדיין... מהצד השני עמדה אישה מניפולטיבית ברמה שקשה להסביר, אני ברצינות חושבת שהיא איבדה את קו השפיות באיזשהו שלב והחליטה שאין לה מה להפסיד, לא שזה עזר לה.
הדבר השני שהטיפול נתן לי, זה את הכוח לעמוד מאחורי הבחירה שלי ולעשות את הדרך, עם כל הלב והנשמה. לתת שוב את כולי. בלי לפחד, ולמרות שפחדתי כל הזמן, לקפוץ לזה פנימה למרות הפחד. כי כדי לייצר זוגיות חדשה, צריך להיות שם באופן מוחלט ואמיתי.
אני זוכרת את הסופ"ש הראשון, מספר ימים לאחר גילוי הבגידה, היינו אמורים ללכת למפגש עם משפחתו של בעלי. לא הייתי מסוגלת, ממש רעדו לי הברכיים, היה לי קשה מאוד ללכת לשם. התלבטתי אם לעשות את המאמץ ולכבד אותו ואת המשפחה וללכת, או לוותר ושיילך לכל הרוחות, מי הוא בכלל שאני צריכה לתת לו את הכבוד ואת הזכות האלה?! המטפלת הזוגית אמרה לי על כך בשיחה אישית: "אם החלטת לתת לזוגיות צ'אנס, אם את רוצה לחיות בזוג, את צריכה לחוות את הזוגיות על כל היבטיה". עם התובנה הזאת ועם האומץ הזה הלכתי לא רק למפגש המשפחתי, הלכתי עם המילים האלה מאותו רגע על הכל, לאורך כל החודשים שבאו לאחר מכן. לא חשבתי מה יקרה אם אהיה עמוק בזוגיות ואפגע שוב, לא חשבתי מה יקרה אם אתן את כל כולי ושוב יישבר לי הלב. נתתי הזדמנות אמיתית.
לשיחות, לכבוד הדדי, לסקס, לחברות, לעזרה, להקשבה, להתפשרויות - לכל מה שיש בזוגיות.
גם אני עמדתי מול הפצרות ותחינות מצד בעלי. גם אני זרקתי אותו מהבית, יותר מפעם אחת, ועמדתי מול תחנונים ובכי. אבל ברגע שקיבלתי את ההחלטה לתת לו הזדמנות, עמדתי מאחורי ההחלטה הזאת בנחישות, עם כבוד למילה של עצמי, ועם אמונה שקיבלתי את ההחלטה הנכונה אחרי שיקולים רבים, ובה אני דבקה עד שיוכח לי אחרת. לא הייתי מצליחה לעשות זאת ללא טיפול! אמרתי זאת כבר, והנה שוב: לא היינו מצליחים לעשות את זה לבד. הדרך הייתה שלנו, אבל הטיפול, שהיה אגב קצר מאוד, אפשר זאת. בלעדי הטיפול, אני משוכנעת שהיינו מתגרשים. ומי שעוקב יודע, זאת הייתה בגידה קצרה ולא ממושכת. אבל בעיניי, אני לא רואה איך היינו מושכים את הדרך הזו בלי להיפרד, אם לא היה הליווי המקצועי בהתחלה.
בעלך, נשמע שהוא התרגל לרמות ולשקר. יכול להיות שייקח לו זמן להשתחרר מההרגל הזה, והזמן יעשה את שלו. ויכול להיות שהרתיעה מלרמות אותך שוב, תגיע רק ביחד עם יחסים טובים ביניכם, כאלה שיהיו מבחינתו "אמאלה, יש לי מה להפסיד". בהצלחה.