היי לכולם,
זוכרים אותי? בכל אופן הרומן שלי קצת אחר, מאד שונה מכל הרומנים והגברים שאתן הנשים מעלות פה.
אצלי הרומן הגיע לאחר כמעט 18 שנות נישואים. בלי תשוקה בכלל ובלי סיפוק עם הבעל. חוסר תקשורת ופתיחות מינית. למרות זאת, בעל נאמן, חתיך, משכיל, ואיש משפחה.
המאהב, הגיע ברגע של משבר. ולמה הוא שונה? כי הוא גרוש, פנוי. מת לילד נוסף ולהתחתן. אהב אותי כמו שמעולם לא אהבו אותי. אפילו יותר מידי. קנאי אובססיבי. דחק שעה שעה שאתגרש וכבר תיכננו הכל לפרטי פרטים ביום של אחרי. 
אחרי שנתיים של רומן שידע המון פסקי זמן מצידי. כדורים נוגדי דיכאון, בכי, תשוקה, צחוק, סקס אדיר וכו. הודעתי לבעלי שזהו, אנחנו מתגרשים. 
הרגשתי הקלה באותו יום. למחרת! נפלתי, כמעט אושפזתי. הפירוק בית קרע אותי. הילדים שלי! בעלי התחנן על נפשו! שלא אפרק את הבית. שננסה. שהוא ישתדל! שיראה אותי לאחר המון שנים. זה מה שרציתי.
וזהו. המשפחות התערבו. סיימתי את הרומן. שלמה עם ההחלטה להיות בבית. המאהב מפורק. אני מצטערת על כל מה שעשיתי לו , לנפש שלי ולבעלי. 
לילדות שלי.  ללילות בלי שינה. לבכי הבלתי פוסק. בעבודה כבר הרימו גבה. כי אני כבר לא אני. אלא שבר כלי.
לוקח שנה אם לא יותר להשתחרר ממה שעברתי. כולי פצועה ושותתת דם. 
בבקשה, לכל מי ששניה לפני, למי שהפרפרים בבטן נעימים לו, אל, הפרפרים הופכים לגרורות. זה סיוט. ולא לבעלי לב חלש.
ממש גרוע בבית? קחו אומץ ותתגרשו. לא במקביל. 
ראו הוזהרתם.

מקווה שאת מרגישה טוב, תחושה של השלמה לא של וויתור
איך בעלך הגיב להצעה להתגרש? הוא היה מופתע? הוא לא הרגיש את הריחוק שדיברת עליו?
ואת? תוכלי להתאהב בו מחדש? נשמע שיש בו הרבה דברים טובים. איך בכלל הגעתם למצב הזה?

בול! תחושה של השלמה לא של ויתור.
רצנו במירוץ אחרי החיים, עבודה. פרנסה, כסף בית יפה. ושכחנו אותנו. 
עדיין יש עבודה קשה. אנחנו בטיפול זוגי שמניב פירות. 
בעלי הזדעזע לרצוני להתגרש, עשה הכל שזה לא יקרה. היום אני מודה לו.
הישיבה סביב השולחן אני הוא הילדים והכלב. זה נחת! קראתי על ילדים להןרים גרושים, הזדעזעתי! הנפש מצולקת.
אני אט אט מחלימה. תודה לאל שנה חדשה היום בפתח וחיים חדשים. 

האם בעלך יודע על הרומן?

בעלי יודע רק על קשר טלפוני הדוק. בלי סקס. 

והאם הרגשות למאהב דעכו?
שואלת מי שבאותה הסירה...

אני פשוט מדחיקה. אולי זה טוב ואולי לא. אבל זה מה שעוזר לי.
כל פעם בפסקי זמן בעבר, ביום הראשון לפרידה הרגשתי הקלה משמעותית, אחרי שבועיים, מתחיל גמילה קשה. לחפש אותו, להסתכל האם מחובר או לא, להיזכר בכל נשיקה ומגע ושיחה. ממש גמילה, ותמיד נשברתי. 
הפעם גם אם אחווה רעד של גמילה, לא אוכל להישבר, כי היה כאוס בבית. הגענו לסוף. והחלטתי. 
תאמיני או לא, התחלתי לקחת אתמול כדורים. שיתחילו להשפיע עוד שבועיים שלושה. כנראה אנחנו לא מבינות את הנזק הנפשי שאנחנו עושות לעצמנו. 
צלקות קשות. השיחה גורמת לרטט, המגע שלהם בנו, גורמים לריגוש, המחמאות שאנחנו מכורות, פתאום אנחנו כובשות. זהו יצא הרסני. אני משווה אותו לגניבה בסתר, התמכרות לאלכוהול או סמים, או הימורים. אחרי המעשה מרגישים רע מאד, מין נפילה קשה. ואז הריגוש. 
אז אני החלטתי הפעם לעשות מעשים חדים.
למשל:
שינויים בבית! 
דרמטים. בעל חיים חדש, ילד, שינוי בבית , וכדורים. 
הכל בכדי לא להיות שם.

לכן לרוב את בשליטה מוחלטת ולא מתרגשת מאף אחד

נדמה לי שכאשר הסכר נפרץ אצלך הוא זורם בעצמה לאפיק חד. בגלל שצף החיים הפורץ הזה את מוצאת את עצמך במצבים שאת לא רגילה אליהם .
מה מאלץ או מוביל אותך להתמודד כל כך בחדות כל הזמן?
מילא שהרומן הוציא אותך מאיזו, אבל עכשיו שחזרת לעצמך את עדיין חייבת להיות קשה עם עצמך? אם הפרץ זורם אל תוך אפיק רחב ושופע הוא יכול להשפיע ולקדם מבלי לסחוף ולסחרר. ממש קשה לי לשמוע שאת נאלצת לאזן את עצמך בעזרת כדורים, זה מדאיג אותי מאד. אין דרכים אחרות להקל על ליבך לבד מהכדורים הללו?

הרי קיבלתם החלטות של נחת
ילד??? באמצע שנות הארבעים???? זה מדהים!
חיים חדשים שמרעננים את הברית ומשילים שנים של זיקנה (מנסיון!!!). זה יפעל עליכם פלאים אם תתני לזה זמן.
את הרי פועלת ככ נכון, שיתוף המשפחות, הטיפול, הנכונות לשינוי.
אז אולי גם תסמכי על עצמך ותחיי בנחת?
הלוואי!

כ"כ מבינה ומזדהה!
אצלנו הסתיים בנסיבות שלא אפרט כרגע. והגמילה, קשה ומייסרת! הכל נראה תפל. אין לי חשק לכלום. בתפקוד ירוד מאד. בלי תיאבון. בוכה בלילות.
וכל זה בשביל מה? בשביל כמה רגעי ריגוש!

אני חושב שלהגיד שזה בשביל כמה רגעי התרגשות זה למקד את המשקפת על האזורים הלא נכונים
עדיף להבין למה לא הרגשת חיה לפני כן
מה שקרה זה שהרגעים הללו אלו רגעי החיות שלך והם חסרים לא בגלל עצמם אלא בגלל שמשהו מונע מהחיים שבך לבוא לידי ביטוי
האם זה בגלל בעלך? אולי זה גם משהו בך?
אבל במקום להתגעגע צריך כעת לחשוב איך נכון לייצר

אבל זה מה שזה. כמה רגעי ריגוש. כל השאר זה בדימיון ובראש שלנו.
ואגב, אהבתי את הסיפור של פסיכולוגית. למה? כי מה יאמרו עכשיו כולם? זה היה רק בשביל סקס? היא ניצלה אותו? ברור שלא.

מה שאני מנסה לומר זה שלא תמיד קשרים זה בהכרח בגלל ריגוש. לפעמים זה כל המטרה אבל לפעמים כמו במקרה של פסיכולוגית זו בכלל לא המטרה.
אני מסכים שזה יותר מאפיין נשים הדבר הזה של קשר שמגיע למין בלי שזו תהיה המטרה, אך גם אצל גברים לפעמים (וכמו במקרה של פסיכולוגית) הוא כן רצה לקחת אותה לחיים לא לפנטזיה

להערכתי גם אצלך לא נכנסת לקשר בשביל הריגוש
בגלל העוצמה ובליל הרגשות הסותרים הנלווים למפגש (או מופיעים כאפקט לוואי למפגש: נניח קירבה גדולה ותחושות גועל) אז הוא נחרט בזכרון. אם לא ניסחתי ברור זוכרים את המפגש דווקא בגלל שהוא מלא קצוות לא פתורים ולא בגלל הכיף. ואם זה רק בגלל הכיף זה בעיקר מעיד שהקשר בבית לא משמעותי לחיים שלנו

אז אם רוצים להיפטר מהגעגוע מהזכרון וכו צריך להתחיל לשאול שאלות כמו למה בחירתו בפתרון הנוראי הזה במקום לבחור להיות מי שאני באמת

הייתי שם,
סיפרתי לפני מספר חודשים את סיפורי...
גם "לנו" היו תוכניות ליום שאחרי..
הוא התגרש, לי לקח קצת זמן (כי רציתי ולא רציתי) שגרם לו לתפוס רגליים קרות ולהחליט שהוא רוצה לנסות לטעום עוד לפני שמתמסד שוב..
הרגשתי אבודה, התוודתי בפני בעלי על כל הסיפור וזה היה לא פשוט בכלל.
מאז הניתוק עברו 5 חודשים, בהתחלה שקעתי מאוד, שום דבר לא הצליח לעזור לי, הייתי במצב קשה מאוד, למרות טיפול פרטני וזוגי, הדרך חזרה הביתה היתה נראית בלתי אפשרית.
אני מחזקת אותך מאוד על ההחלטה להשתמש בתרופה נוגדת דיכאון.
אני עם ציפרלקס חודשיים וחצי וחיי השתנו ללא היכר..
הכאב דעך, העיסוק האינסופי באשמה והלקאה עצמית פחת אם כי עדיין קיים.
בבית אנחנו בתהליך הבראה, מצליחים להנות יחד מהמשפחה שלנו ומהזוגיות.
כל כך הרבה תובנות מחלחלות יום אחרי יום.
אני מצטערת שהעברתי את בעלי ואת ילדיי את הטירוף הזה וגם מצטערת מאוד על עצמי, על שנים אבודות.
אבל כאמור מנסה להתמקד בהווה ובעתיד ולהניח לעבר..
קשה מאוד ליצור מחדש, אבל עם המון רצון של שניים זה אפשרי.
מחבקת אותך שתדעו רק טוב.
ושהקשר הרעיל ההןא לגמרי מאחורייך.
הלוואי שיוכלו אנשים להקשיב לאחרים ולהבין שרומן מחוץ לנישואין זאת פיקציה אחת גדולה, להתרחק מאש, לנתק, לחתוך עם כל הכאב...

בנות יקרות מחזקת אתכן! 

חייבת לשאול מסקרנות- למה ככ הרבה כאן נזקקות לטיפול בכדורים לאחר פרידה?
הרי מניחה שאתן (רובנו/כולנו) עברנו בצעירותנו לפני שהתחתנו פרידות  מאוד קשות/אכזבות חבר ראשון וכו׳, חווינו את הכאב הקשה הזה, זה לא משהו זר... וכן, התמודדנו עם החוויה הקשה והצלחנו לצאת מזה ללא טיפול רפואי.

מה ההבדל כעת? בפרט שהתוודיתן בפני בן הזוג, כלומר זה לא סוד שמעיק בלב. 

וואו! איזה סיפור! זה כאילו אני בעתיד הקרוב. גם אני התחלתי ציפרלקס. 
עדיין מתעוררת בלילה בלי אוויר, סיוטים.
אצלי עדיין בעלי לא יודע על סקס. אז ההסתרה הורגת יותר.
אנחנו מאד משתדלים ליצור זוגיות. שזה קשה עבורנו פי מיליון.׳כי גם אנחנו בהלקאה, גם בצער, באבל על הרומן, וגם צריכות לפצות את בני הבית על השנים שלא היינו אמהות ב109 אחוז, גם את הבעל! על הזוגיות שאבדה. וקיבל יחס קר ופוגעני.
זה הקושי למי ששאלה למה כדורים. 
כשהיינו רווקות זה עולם אחר! עברתי לא מעט פרדות. שהיו כואבות והזמן ריפא. והתקדמו הלאה.
כאן זה שמים וארץ. 
מאחלת לכולנו לכבוד השנה החדשה! רק טוב, מלא רגעי אושר. ושנדע אחרי תקופה שחורה ימים יפים.

אני לא הגעתי למצב של לקחת כדורים אבל אני לגמרי מבינה את מי שכן.
ונכון, לכולנו שברו פעם את הלב , אבל אין בכלל מה להשוות בין הסיטואציות.
בפרידה ממאהב, אין במי להיתמך ולהיעזר. להבדיל מפרידה מחבר כשהיינו צעירות. זהו קשר שלרוב לא משתפים בו את הסביבה. וגם אם שיתפת, לרוב לא תזכי לתמיכה גדולה, גם מחברות טובות. אולי רק ממי שחוותה זאת גם ומסוגלת להבין.
בנוסף, אם כשהיית רווקה היית יכולה להרשות לעצמך להתנתק מהעולם , להתאבל, להיכנס מתחת לשמיכה ולא לצאת, וכד', כאן את עם משפחה וילדים ואת חייבת להמשיך לתפקד. וזה מאד קשה.
ודבר נוסף, לרוב פרידות נעשות באיזשהו תהליך. יש זמן לעכל ולעבד את הפרידה. כאן האדם שהיה כ"כ קרוב אלייך, במקרים רבים (אם הפרידה היא כתוצאה של גילוי), נעלם מחייך ברגע.
להמשיך?
אם שיתפת את בן הזוג, את עוברת גיהנום.
אם לא שיתפת, את משלמת את מחיר ההסתרה.
ויש עוד. אבל כל הנ"ל יכולים לגמרי להסביר למה אנחנו מגיעות לכדורים.

בנוסף לכל הדברים המדוייקים שכתבה אור, אוסיף בקשר לרווקות ששם לאחר פרידה אפשר להמשיך למערכת יחסים חדשה שמסייעת להשכיח את הקודמת ומתקדמים בחיים בגדול. כאן צריך לחזור הביתה, למערכת יחסים שכבר איכזבה...
צריך להמשיך לתפקד ולהראות "עסקים כרגיל" כשהלב שבור, החרדה עצומה וההרגשה הכללית היא פסימית ביותר...
יש ילדים לטפל בהם ולשמש להם מודל, עבודה שחייבת להמשיך במיטבה וקשר עם בעל שהמצפון מנחה לטפח כשכל מה שאת רוצה לעשות זה לברוח...
אז כן, כדורים זה פתרון מצוין לתקופה כזו.
ולך פסיכולוגית - שולחת חיבוק ואיחוליי החלמה מהירה ורפואה שלמה לנפשך. תקופה קשה אך זה יעבור.

תודה! על המילים בתקופה חשוכה זו

לרביטל- מה שתיארת זהו הקושי הכי גדול. לחזור הביתה. פיזית ונפשית. לבעל, לשיגרה. לחיים האמיתיים. בלי החיים המקבילים האלו מהצד. ולהמשיך לתפקד עם תחושה גדולה של ריקנות ושל געגוע.
ולפסיכולוגית, הכי חשוב שאת שלמה עם ההחלטה. ועם הדרך בה בחרת. לדעתי לפחות, טוב שבן זוגך יודע. וטוב שהוא לא יודע הכל. אני יודעת שהרבה יחלקו עלי.
אני מאחלת לך שתתחזקי במהרה ושתשובי לחייך.

אור- דייקת מאוד..
עברתי דבר אחד או שניים בחיים שלי כולל תקיפה מינית קשה ומעולם לא השתמשתי בנוגדי דיכאון..
אבל זה היה גדול עלי, הפרידה, הוידוי המלא אל מול בעלי, החזרה הביתה, המחשבות, לטפל בילדים..
למצוא את השביל ל עלות עליו כשהכל אפל כל כך..
אני חושבת שלולא הכדורים לא הייתי מסוגלת לצלוח את המשבר.
להוסיף את זה שאני צריכה להתמודד עם ה"מאהב" יום יום היות והוא הבוס שלי(בעעעע)
ככה שזה גרם לי להתארגן נפשית מחדש, לעמוד אל מול האתגר המטורף הזה ולאט לאט לצלוח.
לשקם את הבית, לאהוב מחדש, לסגל חיים חדשים, אני לפעמים לא מאמינה שהצלחנו בכלל, אבל אני רוצה לומר לכן, יש חיים אחרי דבר כזה, אפילו טובים ברמה שזה מפתיע, יש אהבה, יש משפחה, יש ביחד, יש בעיקר שקט ונחת ואין מועקות של מצפון, הסתרה, פחד..
הראש והלב שקטים.
בהצלחה פסיכולוגית, מקווה בשביל כולם שתבחרו דרך בה תהיו מאושרות, בעיקר נתיב אחד לא משנה היכן רק שתהיה בכם השלווה..
אני חושבת שהרומן הזה היה גומר לי את הדעת..

יקרה,
אני שמחה בשבילך שאת מרגישה טוב יותר.
ומבינה כל כך לליבך. הקושי הוא עצום.
ולפגוש את ה"מאהב" כבוס שלך, בזה כבר לא הייתי עומדת.
בהצלחה לכולן ורק אושר ושלווה

אם אני מבינה אותך נכון אתה נגד להשתמש בכדורים להרגעה
למה אתה מתנגד לא מבינה. ממה שאני יודעת זה ממש עוזר

זה פשוט לא שווה
ולמרות הכל כמו מכורה לסמים נופלת שוב ושוב ברשתו.
חטפתי ממנו שוב "סטירה" ובפעם המי יודע כמה אני רוצה לסיים את הקשר איתו,
הוא רק פוגע בי, מנצל אותי ואני פשוט כמו עיוורת! סולחת ומבליגה, אתמול אמרתי לו שיתרחק ממני ושלא יתקרב יותר, לא רוצה יותר את הקרבה שלו היא עולה לי בכאב.
מקווה להיות חזקה מולו, הוא פשוט לא שווה כלום!
המילים שאמר ופגעו בי כל כך אני צריכה לחקוק אותם בזיכרון שלי כדי שיעירו אותי בכל פעם שהוא מנסה להקרב.
הוא בדיוק ההפך מהאדם הערכי שחשבתי שהוא, הוא פשוט נצלן מניפולטיבי אגואיסט.
 

אני מקוצר הזמן והיריעה עושה חלוקה בלתי מהוקצעת
אנשים שבכללי מרגישים שהם נטולי כח ובנטייה לדפרסיה לפעמים כדורים הוא מוצא יחידי עבורם

אנשים שיש להם הרבה חיוניות, גם אם קשה להם בהתחלה לאזן את עצמם לטעמי הם יכולים למצוא אלטרנטיבות קודמות לפני שימוש בנוגדי דיכאון. נניח אם יש חבר טוב או מקום לפרוק כאשר מרגישים over.

פסיכולוגיות לטעמי שייכת לסוג השני ולכן נצבט לבי כאשר שמעתי על השימוש בתרופות. חשוב להדגיש שאני בכלל לא מכיר אותה, ומהצד השני מדובר בדמות עוצמתית שמאד מודעת למה היא עושה (לא רק כלפי ההווה, אלא גם מספר צעדים קדימה) . אז יתכן שהיא בהחלט צודקת ואני טועה

בפן הכללי הרתיעה שלי נובעת מכך שלא תמיד קל להחליף את הפתרון הזה. אנשים נוטים לחזור אליו בעיתות משבר. לא כולם, לרוב זה לא נורא, האופטימות שלי שואפת לכך שאנשים ירגישו שהפתרון מעניק להם עצמאות.

או שזה בכל פעם שאת נפגעת ממנו?
אתם חוזרים בגלל שאת נשברת או שהוא חוזר ומתנצל?

אליהו. שאלתי אותך בעבר אם אתה פסיכולוג, ואמרת שלא.
אז אם לא, יש דברים שאסור להתערב.
אם הפסיכולוג רשם כדורים, אל תנסה לערער כי אתה לא יכול לדעת איזה נזק תגרום.
לעזור בדיבורים, אפשר. לערער על החלטות מקצועיות, זה מעבר לגבול.

אנחנו חוזרים כל פעם מחדש כי אין בנינו נתק אף פעם וגם לא יכול להיות יש בנינו נושא משותף זה יוצר שיח הכי קטן ומשם לצחוק משותף ושוב חוזרים להתקרב..
אבל הפעם אמרתי בצורה נחרצת יותר שאני רוצה שיתרחק כדי שלא ירסק לי את הלב הוא אמר שמכבד עכשיו נותר לי להישאר חזקה מולו

כמובן צריך להזהר תמיד וכלל זה נכון ותקף גם לגביי

חשוב רק למנוע בילבול: גם פסיכולוג איננו רשאי לתת מרשמים לתרופות. לפסיכיאטר או נוירולוג שיש לו הכשרה רפואית מותר

תודה לכולם על התמיכה.
בשעות קשות אני קוראת ונעזרת. במילים, בתמיכה ובהזדהות.
תודה שאתם משתפים את היום שאחרי.
חייבת לומר שוב ושוב. 
אין כמו הבעל שאיתך מהיום הראשון. השקט הנפשי הוא שווה הכל!!!! הילדים בבית במקום מבטחים. 
היום אני מבינה כמה זוגיות היא עבודה. לצערי קשה לממש הרבה מהעבודה עקב הקורונה. 
אך, הליכות יחדיו, סרט, לפנק בארוחה טעימה, לחבק משום מקום, לתמוך, לפתח שיחה, לקרוא ״מאמי״ גם אם לא הורגלת בחיים. ועוד

תהי חזקה יקרה...
גם אני משתדלת לקרוא לבעלי יותר בכינוי חיבה, לשבת על ידו ללטף אותו להכין לו דברים שהוא אוהב, מתוך שלא לשמה יבוא לשמה.
פשוט לייצר חזרה את החברות והקרבה זה עבודה אבל אין ברירה אחרת.

שיהיה לנו בהצלחה בהתנקות