אשמח לדעת האם אצילית, שי שי וכל החברה הוותיקים עוד פה
האם הם הצליחו לשם את הפרק הזה מאחוריהם והצליחו להמשיך הלאה 

למחפשת את הדרך!

כן, לשמחתי אני הרבה אחרי
זה אפשרי בהחלט,
אפשר לחזור לחיים נינוחים ורגועים.  
החיים בנקודות הקיצון לא עושים טוב....

כמו בכל ניהול משברים, גם ובמיוחד משבר שכזה, צריך לדעת לנהל.  זה קצת קשה לנווט את הספינה בים הסוער, מבפנים, מבלי עזרה חיצונית כלשהי...
עזרה מקצועית, חבר טוב, הפורום הזה ואפילו נסיבות חיים שנכפות עלינו וגורמות/נותנות לנו הכח לבצע שינויים...

בגדול, ממליצה לכל אחת כאן במצב הזה, לנהל את המשבר, ולא לתת למשבר לנהל אותה.  כלומר, (בכל מקרה גם אם בבית מאוד רע) חייבים להחליט וליזום על הפרידה מהמאהב, כך הפרידה בשליטה שלך, את ״בצד החזק״.  זה הרע במיעוטו.
 וכן, אפשר לעיתים גם לסיים זאת יפה בהדרגה, ולאט לאט לאפשר לנפש להפנים את הפרידה ולקלוט אותה.  

ברור שזה מאוד מאוד קשה, מודה שבזכות הנסיבות שנוצרו אצלי, הצלחתי למנף את העניין...(מהלימון שנוצר לי בחיים עשיתי לימונדה)  וגם כשהוא ניסה ליצור קשר כמה פעמים, ואפילו אם קצת משך אותי בלשון, מהר מאוד שמתי גבול ועצרתי...

אפשר לומר שהיום יכולה להסתכל על העבר והזיכרונות איתו ללא כאב.

לגבי הזוגיות בבית, זה כבר נושא אחר שצריך לטפל בו בנפרד.  
פרידה מהמאהב צריכה להיעשות אך ורק למען עצמך ולמען הנפש, ההבנה שאת מזיקה ופוגעת בעצמך. (הרי לצערי את המצפון כבר איבדנו ממזמן...)
אחרי שהנפש מתרפאת צריך ואפשר לטפל בעניינים האחרים...

את יכולה למצוא את הדרך הנכונה, זה בהחלט אפשרי.

והכי חשוב...שאפו על הדרך היפה שעשית!

תודה על המילים באת בדיוק בזמן.. ממש מחזק מה שרשמת..
מעכשיו אני מנהלת את היחסים ביני לבינו ועושה לזה קאט. לפני שהוא ירסק לי את הלב עדיף לעצור את זה ככה

אכן המילים שלך עוזרות לי, אפילו קראתי כמה וכמה פעמים.
שהדבר יחלחל. אצלי הפרידה היא שבועיים ויש לומר מאד סופית. המשפחה התערבה. עדיין הנפש פצועה, כמובן. זה עדיין יחסית טרי.
מתי הרגשת אחרי? מתי הסתכלת לאחור ולא כאב? 
מתי אוכל נפשית להתפנות לעצמי?
אני יודעת שהזמן ירפא אותי. אני מחכה בקוצר רוח.
בגלל זה עושה שינויים בבית, אך לצד זה הנפש נזכרת וכואבת. לא רק הזיכרונות ממנו. אלא גם מה שעברתי זה לא ייאמן. ריסקתי לי את הנפש. במו ידיי.
אמן ויהיה טוב לכולנו.

מהרגע שאמרתי לו שרוצה ניתוק (בכוונה לא אמרתי פרידה, פסיכולוגי אצלי), התחלתי עם עצמי את תהליך הפרידה, שהיה מאוד כואב וזה היה במקביל  להתרחשויות אחרות בחיים שמשכו אותי להתעסק ולהיות מוטרדת מהן ולא ממנו.
לאורך כל התקופה היו אצלי עליות ומורדות.

כל פעם שיצר קשר, זה נתן לי כח- אמרתי לעצמי הנה הוא רוצה, וזו אני שלא רוצה, אני החזקה... 

עשיתי עם עצמי סוג של דמיון מודרך-
הנה אצילית עומדות שתי אפשרויות, הכל פתוח בפנייך-
1. להמשיך איתו..., ומה יקרה?  ההמשך ידוע, היחס, הפגיעה, התחושה הזולה של סוג ב, כשדמיינתי זאת, ממש הרגשתי את הכאב, כמו סכין בלב.

או
2. להיות בדרך הנאמנה לעצמי.  לאהוב את עצמי, לשמור עלי! לאהוב את עצמי יותר ממה שאני חושבת (ודגש על חושבת) שאוהבת אותו.

הרגשתי כמו באיזשהו מסע פרך.  שלאורך כל המסע 
נצמדת למסלול ולא סוטה.

חייבת לציין כי זה שניסה ליצור קשר מאוד מאוד עזר...  התעלמות ממנו היתה מאוד כואבת לי.  זה חיזק אותי ונתן לי כח להמשיך.

אפשר להגיד שממש בחודש/חודש וחצי חלה תפנית אצלי בראש, כשמנסה להיזכר, זה לא נוגע לי בלב.

אצילית יקרה,
את לא יודעת כמה שימחת אותי. לשמוע אותך וההסברים שפוגעים בול, נותנים כח
יש לך רעיון איך להתחזק אם הוא זה שעזב אותי( "נעשה חשיבה" )? יושבת ובוהה בוואטסאפ בלי שליטה
מחכה לו.....
לא זוכרת גם אם אצלכם הקשר היה אינטנסיבי,
האם אמר לך שאת אהבת חייו....
מה באמת שבר אותך בקשר ונתן לך להרגיש מס 2( הוא אמר לך שאת מס 1? דובר על מעבר למערכת יחסים בסתר? )

מקווה שתראי ויהיו לך הכוחות לענות.
תדעי שכל מענה שלך מאוד מדויק ומכוון.
תודה.

כן, היום בהחלט יש לי כוחות לדבר על זה מבלי שיכאב.., רק הלוואי שיעזור.

הקשר בחודשים הראשונים היה מאוד מאוד אינטנסיבי...נפגשנו הרבה, דיברנו התכתבנו.  וכמו (בדכ) בכל רומן, הוא תמיד היה בשליטה, הצד החזק.  
וזה כאב מאוד.  הוא ניהל את זה כפי שנוח לו.
וזה גם מה ששבר אותי ונתן לי להרגיש מס 2.  הוא ידע להפריד ולתעדף... ואני זו שהתמסרתי אליו ונתתי לו עדיפות.  

אף פעם לא אמר לי שאני אהבת חייו.. לא היינו במקום הזה, אבל אמר שאוהב אותי.
היה מאוד ברור לשנינו שאין פה עניין של פירוק משפחות.

ולגבי העצה שביקשת-  

קודם כל הבסיס להכל זה שאת צריכה להבין שזה פוגע בך, מזיק, ואת רוצה לסיים עם זה.  ללא ההבנה  הזו, קשה לצאת למהלך הזה.
את נמצאת במקום הזה?  את חייבת להיות כנה עם עצמך.

את מדהימה, אצילית, ותודה לך על הזמן שאת משקיעה כאן בפורום במענה לטובת מי שעדיין נמצאות מקום הקשה הזה.
השאלה ששאלת קודם היא שאלת השאלות ואכן צריך לשאול קודם את אנחנו בכלל מוכנות לוותר על זה ורק אז לחפש את הכוחות....
תשומת הלב הממכרת... הצהרות האהבה והריגושים... לגמרי סמים קשים.

הי,
תודה רבה לך על השיתוף.
אשמח אם תוכלי לומר כמה זמן בערך את אחרי הניתוק ממנו?
את משתפת שמחשבות עליו/עליכם כבר לא כואבות עוד.. זה מקסים לשמוע שיש אופק להפסקת הכאב..
את עדיין חושבת עליו? כאילו ביומיים הוא עולה לך עדיין למחשבות או שזה הסתלק ממך לגמרי?
חיבוק גדול

אז נכון, תקווה זה דבר חשוב אבל נו באמת!
לא מדובר בשפעת, אז למי שמצפה כאן לתרופות קסם ממשיך לעבוד על עצמו. לנפש אין תרופות קסם כי ברגע שהחסך לא מסופק המעגל לעולם לא ייסגר. אז כל מי שחושב שיכול לספק תרופות קסם שינהג מעט באחריות.

חייבת לענות לך...
וסליחה על השוביניסטיות שבי...

אנחנו הנשים, קצת יותר עמוקות, קצת יותר רגישות, פועלות מהנשמה. לא חושבות ופועלות מלמטה....
כל הכאב של הבנות כאן מקורו בלב ובנפש.
ולא כמו אצלכם הגברים שהכאב מגיע מלמטה...

אז תאמין לי, שאם הלב יתרפא והנפש תחלים, אני בטוחה שהנשים החזקות והאמיצות פה, ידעו את הדרך הנכונה ולא יחזרו לדרך השוטה.

מכל התובנות שלך, כנראה שאת ההבדל הזה בין גברים לנשים, עדיין לא הפנמת...

את צודקת, שהמילות אהבה, הקנאה שלהם, הנשיקות, התשוקה המטורפת, היחס החם, הריגוש זה משהו שלרוב אין אחרי 20 שנות נישואין, וזה ממכר.
אבל!!
השקרים, שאת משקרת שעה שעה, לבעלך, לילדים שלך, המצפון, הרכבת הרים, ההסתרה, החיים הכפולים שלא נותנים לך מנוח לא ביום  וגם לא בלילה, החוסר ודאות, ואחריו- הגירושים הקשים, הכלכלי, הבושה, הילדים הסובלים, 2 בתים, ביורוקרטיה, בית דין רבני, טלטלה לכל הבית והסובבים אותך , לא שווים את כל מה שציינתי למעלה.
אצלי רק הייתי צריכה לבחור. הוא כבר היה מוכן עם המזוודות. 
בחרתי בבית. 
לכל אחת/ד שברומן. הסוף הוא קשה. גם אם נפרדים וגם אם מפרקים את הבית לטובתו/ה. 
אין לאן לברוח. הסוף מר ככה או ככה. 

מה אומר לך?
מורכב... כתבתי פה כל מה שיצא, מקווה שהמסר מובן...
לא באמת באמת נתתי צאנס לקשר כי בדיוק כמו אצלך אני הייתי טוטאלית, הפכתי את בעלי קטן( זה לא היה כך כשהכרנו)והוא - נתן תעדוף שונה. מכיוון שהמילים היו גדולות וכובשות, לא הצלחתי להבין פעם אחר פעם איך בחר לנהוג כך. בכל פעם קיבלתי רשימה של סיבות ביחד עם אהבה ענקית. זה היה מבלבל. מתסכל.
בכל פעם רבתי ותקפתי.זה גרם לריחוק, למרות זאת הוא לעולם לא ויתר. כאשר יזם פרידה פעמיים, חזר בכל פעם עם יותר נכונות ויותר השקעה.
אני דיברתי איתו על המשך החיים, זה היה נראה לי הכי הגיוני. אולי כי אני תמימה או "ירוקה" בתחום. הוא אמר שהוא רוצה וחולם ושנלך יד ביד, הוא לא יודע להבטיח או להגיד כי הילדים והמשפחה זה מעצור מבחינתו.
בהתחלה אמר שחש חיבה לאשתו, עם הזמן גם זה נעלם.
בסוף, אחרי התפרצות אדירה שלי, התפרקות טוטאלית שבאה גם לי בהפתעה, הוא פשוט נשבר. בכה, אמר שהאהבה שלו אליי אבסולוטית, אבל הוא לא יכול יותר שאני לא נותנת בו אמון.
מה אגיד לך?
שהחלטתי להמשיך הלאה? ברור שאני עדיין המומה.
להגיד שאם יתקשר יש לנו לאן להתקדם? אני מרגישה שהכל נהרס. שלא היה שם בשבילי כשהייתי צריכה אותו
אני תוהה מה מתוך הדברים בקשר היו אמת.
כשאני שומעת את "אחד" קשה לי להאמין שזו לא אהבה.
שבית ומשפחה זו האהבה. הרי אמר שהרגש שלו אליה מת. אם אשאר עכשו בבית ואני אוהבת את ילדיי ומעריכה את בעלי.. לזה קוראים אהבה? אני לא חושבת....
כן, אני מרגישה שאיבדתי בן זוג. כששאלתי אותו כמה פעמים אם הוא חושב שזו התמכרות? ליטוף לאגו? ריגוש?
הוא היה חושב ואומר שבשבילו זה ממש לא זה. הוא מתרגש כשנפגשים, אבל בעיקר מרגיש שממש אוהב אותי.
שנתיים של קשר אינטנסיבי מהבוקר עד הלילה. אפשר שלא לאבד אחיזה בבית? אפשר בכלל להסתכל על בן הזוג בבית? הוא אמר שהוא מרגיש שלי גם אם פיזית כל אחד גר בבית אחר, קרא לי בת זוג שלו. הייתי שותפה לעסקאות, לדילמות, לעליות וירידות
אז לא מובן לי איך הפוך זה לא, אלא אם הרגש לא חזק או ההיגיון גובר או הכל שקרים או פנטזיה או אלוהים יודע מה.
הטעות שלי היית שאחרי ההתפרקות, הייתי צריכה להבין שאני שווה יותר מזה ומגיע לי יותר מזה.ולקבוע את הטון. נתתי לו.... והוא נתן לי להרגיש שהפחדתי אותו, שאני מאבדת את זה...... נפגשנו לשיחה והוא בבכי ורעד, נפרד ממני. רוצה שקט.
אז ההסתכלות של מה אני מחכה או לא, לא יודעת אם רלוונטית, כרגע. הייתי רוצה לדעת איך להתרומם מפה אם יש לך עצה. כי אכן, כרגע, הכח לא בידיי.

היי אייבי,
אני מניחה שאם היה מתגרש למענך והיה מבקש שתתגרשי למענו זה היה קורה. אין ספק שהוא אוהב אותך ונקשר אלייך. וגם לו כואב מאד, אבל, הוא חשב ופעל מתוך הגיון שלפרק 2 בתים זה לא ברגע. אני בטוחה שאת יודעת. זה לא ביום יומיים ולא חודש חודשיים. מכירות בתים, מלחמות, עורכי דין, חלוקת רכוש וכו וכו. וגולת הכותרת! הילדים!
את כמובן יודעת, שכל זה לוקח שנה פלוס. לא בטוחה אחכ יש טעם.. וחשק לתשוקה. הבכי שהיה גובה ממך הוא המון. 
לכן, בטוחה שזה לטובה.
מאחלת לך שתמצאי את הנחת שאת ראויה לו

האהבה עיוורת וההתאהבות עוד יותר עיוורת.
אני חושבת שנשים יותר עיוורות מגברים, לא מכיוון שהן פתיות, אלא מכיוון שיותר קשה להן לשחרר. הצורך להצדיק את ההאיחזות בו, גורם לך להאדיר אותו ולחשוב שהוא מאוד מיוחד, שמה שיש ביניכם מאוד מיוחד (ואולי גם להקטין את בעלך, כדי לתרץ לעצמך תירוץ מושלם).
גברים עושים זאת גם, אבל כשמגיע הרגע שצריך לנתק, הם מתפכחים מהפנטזיה הזאת הרבה יותר מהר ואז רואים אישה, רגילה, עם מגרעות, ומה שנראה היה כמו אהבה מסתבר כעבודה בעיניים. בטח לא מישהי ששווה בשבילה להתחיל לגדל ילדים של גבר אחר, במקום את הילדים שלך!
האישה מהצד השני אמרה לבעלי ברגע של התרסקות, שאם היא צריכה לבחור היא מוכנה לראות את הילדים שלה חצי מהזמן שהיא רואה אותם עכשיו, ולהיות איתו בכל שאר הזמן. זה זיעזע אותו. אבל במילים פשוטות, זאת הרי התוצאה של גירושים ופירוק משפחה.
עכשיו בואי נשאל ברצינות: היא הכירה אותו באופן מאוד שטחי וקצר, חשבה שהיא מכירה היטב, אבל למעשה הכל היה סיפורים ושקרים. למה אישה מוכנה לזרוק את עצמה בצורה כזאת ולהקריב כל כך הרבה בשביל גבר אחר?
סבבה, בעלי שווה מאוד, אבל בואי לא ניסחף:)
ההתאהבות עיוורת, זה למה.
אני בטוחה שהיום היא מאוד מתביישת במילים האלה, ואולי גם ברוב ההתנהגויות הנואשות שלה. ואני בטוחה שהיא מבינה שיש מספיק גברים אחרים בעולם, ומה שהופך מישהו למיוחד זה הקירבה וההשקעה שלך בו, ולא שהוא נולד יחיד ומיוחד. כנראה שיש עוד הרבה מיוחדים עבורך, אם תתקרבי מספיק כדי להכיר.

בעלי הבין זאת מאוד מהר, שיכלה להיות שם כל אחת אחרת במקומה, וזה לא היה משנה בכלל.
אבל מישהי שהתחתנה איתך, הביאה איתך ילדים, שישבת לידה בחדר לידה, הלכתם כברת דרך ארוכה בחיים ואתם קמים בכל בוקר ביחד כדי לצאת ליום חדש, וחוזרים בכל ערב אחד לשני כדי לסכם אותו - היא האישה של חייך הלכה למעשה, ולזה אין באמת תחליף.
בעלי לא זוכר 99 אחוז מהבגידה, אני נשבעת. מבחינתו הוא היה באי שפיות זמנית שגרמה לכמות חירטוטים, הבטחות ללא כיסוי ומילים גדולות, שהוא התבייש בהם מאוד ונגעל מהם עד עמקי נשמתו, והיום אינו זוכר אפילו מילה אחת.

ופסיכולוגית יקרה, אני שמחה לשמוע על מאמצייך לשקם את הזוגיות. טיפים יש לי כמובן בשפע, אנחנו הפכנו למומחים:) נראה לי שאת יכולה להנות מזה. בהצלחה.

אין ספק שהלכת למטפל טוב.
בעלך שכח הכל? אילו שטויות. בעלך "שכח" הכל מהר, כי רעד מהפחד שהוא עלול לאבד את משפחתו וילדיו. ואת - אם ילדיו.
ויכול להיות שבמקרה שלכם ההיא היתה באמת לא מאד משמעותית עבורו. אולי, אבל מכאן ועד להסיק שכך זה אצל כולם הדרך רחוקה.
וגם המסקנות שלך לגבי הנשים, שמיד יהיו מוכנות לוותר על הכל כולל על ילדיהן, נו באמת, צאי מהסרט הזה.
ובסוף הכי הצחקת אותי. אני בטוחה שבעלך זוכר היטב את הבגידה הזו, אלא אם מתחיל לאבד את הזיכרון.
תהי קצת מציאותית. בכל זאת.

הוא לא זוכר. ובעיקר, אני כבר לא בשום סרט, מזה כמה שנים, מפוכחת ורואה את המציאות מעולה, אך ורק את המציאות, אף פעם לא מקשיבה למילים, אלא רק להוכחות בשטח. מציעה לך גם.
לא הסקתי מסקנות לגבי נשים ואינך צריכה לסלף את דבריי, בשום מקום לא ציינתי את מה שכתבת. אך יש לי מסקנות חותכות לגבי גברים. הם מתפכחים הרבה יותר מהר, ושוכחים מאוד מהר, מכיוון שזה פשוט לא מעניין אותם. את יודעת מה מעניין גברים? העבודה שלהם.
תוך ימים ספורים הם יכולים לצאת מכל מצב, כי הפנטזיות האלה לא מעסיקות אותם כמו שעבודה וכסף מעסיקים אותם, הם פשוט מתקדמים הלאה לדבר הבא. יותר קל להם.

הי אייבי,

העצה היחידה שאני יכולה לתת לך במצב הזה- אם זה מנחם, זה שבוודאות מבחינתו הסיפור עוד לא נגמר, וסביר מאוד להניח שהוא ייצור קשר. (כל עוד אשתו לא גילתה).

אבל...
את חייבת לנסות לשחרר, להתעשת ולקבל החלטות איך את רוצה שהחיים שלך ייראו.  כי כרגע כמו שזה נשמע זה שאת במצב של להיות חיה-מתה. 
זה לא אנושי ולא בריא בשבילך להתנהל ככה.

החיים קצרים ויש לעולם הרבה טוב להציע, מעבר לקורונה , וחבל שכך תבזבזי את חייך.
האושר שלך כרגע תלוי במישהו ספציפי שלא סגור על עצמו. ולמה זה צריך להיות ככה??
 
את צריכה שהאושר שלך  יהיה תלוי רק בך, בעצמך.
את צריכה לבחור להיות מאושרת...

"יש לי מסקנות חותכות לגבי גברים"...
על סמך מה? על סמך הגבר הפרטי שלך? על סמך המקרה הפרטי שלך? מניין המסקנות החותכות? את לא יכולה להסיק מזה לגבי שאר הגברים. ובסופו של דבר , גם לגבי בעלך, את אף פעם לא יכולה לדעת מה מתחולל בנפשו ובראשו. על מה או על מי הוא חושב כשהוא שוכב לישון. כפי שאייבי כתבה פה. גם את- בסופו של דבר לא יודעת הכל על בעלך. והוא עלייך.
אז בבקשה. זה נכון שגברים יודעים להתעשת מהר יותר. ושהם יותר רציונליים. עם זה אני מסכימה. גברים פחות מונעים מרגש ולא נותנים לרגש לנהל אותם. ואת זה כבר אמרתי.

בוקר טוב לכל הנשים - לדואבות, למשלימות עם המצב, לחזקות שהצליחו לצאת מזה
עדי, אני חייבת להגיד שאני מסכימה עם תמר.
לא יודעת מה היה אורך הקשר עם הבחורה שבעלך היה איתה ומה היה עומקו.
כל קשר עמוק שנגמר, גם כשהיינו רווקות, בפרספקטיבת הזמן, הופך לזניח יותר.
עם זאת, הרגשות בתוך קשר, ויכולה להעיד על שלי, שארך שנתיים של בלי סוף שיחות נפש, שיחות על כלום, מפגשים על קפה, מפגשים לספורט, מפגשים של סתם לשבת בשמש או מפגשים מיניים - הם לא היו חירטוט
אני מקווה לאמץ את הגישה של אצילית המדהימה כ"כ, המדויקת כ"כ והתומכת ושאמצא את הכוחות לקום מהמקום הזה חזקה ולחשוב על עצמי ולא להתעסק עד כמה היה אמיתי או חרטט. ואם כבר אאמץ לעצמי עד כמה אהב אותי ושאני החלטתי להמשיך קדימה.

מקווה שלך עדי תהיה מנוחה לנפש ואהבה וקשר מעולה עם הבעל.
תמר- לא יודעת כ"כ מה הסיפור אצלך אבל את נשמעת לי בחורה חזקה ועניינית. אז מקווה שתדעי לעשות את הטוב בשבילך.

קודם כל תודה על האיחולים. שנית, את צודקת.
אני חושבת שהייתה לך אהבה, אינני יודעת מה אחוז האמת ומה אחוז החרטוט שם, אבל אני בטוחה שהייתה שם אמת, ואני גם בטוחה שהיה חרטוט.

רומנים ארוכים ומעורבים זה לא משהו שאני מזדהה איתו,
אם בעלי היה בוגד בי במשך שנה, אני חושבת שלא הייתי מקבלת אותו בחזרה, ונדמה לי שלא הייתי מצליחה להתגבר על כך. אם כי שמעתי וגם הכרתי זוגות שהצליחו יפה.

אני זוכרת את סיפורך מלפני כשנה וזוכרת את הבחור שלך. זאת לא הבגידה הראשונה שלו, אני לא הייתי סומכת עליו עם מיקרוגל, בטח שלא עם הלב שלי. גבר שבוגד באשתו שוב ושוב הוא אדם שקרן.

נניח למילים בצד, כי לשבת בשמש ולנהל שיחות נפש זה קל. מוכנה לעשות את זה עכשיו ברגע זה:) זה מחזק את תיאוריית הפנטזיה שלי: זוגיות מציאותית בנויה על מורכבות רבה יותר ועל צרכים נוספים ואחרים לגמרי מאשר סקס, כיף והבעת תמיכה בשיחות, וצרכים אלה אינם נבחנים בקשר של בגידה: שיתוף פעולה, הסכמה על אורח חיים, תקשורת מורכבת, חינוך ילדים, תמיכה בפועל (ולא רק בשיחה) בבן הזוג בבחירה או בתהליך אשר אינם עולים בקנה אחד עם תפיסתך וגם כאשר הם מתנגשים עם שאיפותייך או תפיסותייך המשפחתיות והאישיות, ועוד ועוד... קל לתמוך במישהו ולהסכים איתו כאשר זה לא גובה ממך מחיר וכל שנדרש הוא לקיים שיחת נפש ולהביע תמיכה במילים או בקפה וחיבוק. בנישואים, תמיכה באה לידי ביטוי גם בוויתורים, ובכלל בנישואים חייבים להיות הרבה ויתורים אישיים, אחרת אין זוגיות.
נסתכל על המציאות: ברגע שתפיסותיכם התנגשו, זה הסתיים. זה הצליח כל עוד זה זרם. כשזה פגש את המציאות, זה הפסיק להתקיים. אז האם הקשר מציאותי?
להחלטתך.
אם את מרוצה מהאהבה שהייתה לך, מי אני שאקח את זה ממך, אני חוזרת ואומרת: אני מאמינה שבשנתיים מתפתחת אהבה/התאהבות. אני פשוט חושבת שזה פנטזיונרי.

מילה אישית: מה היה קורה ליחסייך עם בעלך, אם היית מבלה איתו שעות על גבי שעות בפעילות זוגית, שיחות נפש, ספורט ופעילויות מהנות אחרות? זה בא על חשבונו, אבל הפעם אינני מדברת על הצד המוסרי של העניין ועל השעות הרבות שהקדשת לגבר אחר, אלא על מה שיכולת להרוויח אם כל ההשקעה הזאת הייתה בכיוון אחר.

אני מאחלת לך שתמצאי שלווה, את כבר יודעת את זה.

לצערי ממש לא חזקה. בימים האלו.
קשה לי מאד.
ולפני שיקומו כל המצקצקים, לא כי חשבתי שיעזוב את משפחתו או הופתעתי מהבחירה שלו אלא על כך שאיבדתי אותו. אני מתגעגעת אליו מאד והוא חסר לי מאד.

תמר יקרה,
ממש מבינה אותך!
זה מאכזב וזה מתסכל והתחושה היא קשה.
הגעגוע מכאיב וקשה לקבל את זה שאהבה גדולה פשוט נגמרת באיבחה אחת.
תהיי חזקה!!!
שולחת לך חיבוק ואיחוליי החלמה מהירה

עדי שם בדוי, אבל השיתוף נשמע כנה ופתוח ותודה לך על הדברים.
רבות מאיתנו כאן בפוזיציה של "האישה האחרת" וחשוב לשמוע מפעם לפעם את עמדתך.
חייבת לציין שמעולם לא חשבתי שאהיה במקום הזה ויש לי קושי מוסרי איתו.
התגלגלתי למקום הזה במקריות ולא כי חיפשתי ומהסיבה הערכית אני גם לא נפגשת איתו, אלא הקשר הוא וירטואלי בלבד (כך מצפונית אני יותר רגועה).
יחד עם זאת זהו קשר משמעותי לשנינו ומשלים את מה שחסר לנו בבית.
מה שכתבת על השקעת כמות האנרגיה בבעל במקום במאהב נשמעת הגיונית ממש אך היא אוטופית ורלוונטית למקרים שבהם יש תקשורת ויש על מה לעבוד. למרבה הצער במקרים רבים זה לא קיים.
מברכת אותך על המשפחתיות שהצלחת לשקם עם בעלך ומאחלת לכולנו חיים מלאים ומאושרים, כל אחת ואחד בדרך שבה יבחרו.

תודה על דברייך:)
נגעו ללבי הדברים שתיארת, של חוסר תקשורת מוחלט וזוגיות שאי אפשר לעבוד עליה (מיותר לציין שאני לא מצדיקה בגידה גם במקרה כזה, אך קל להבין מדוע נופלים לבגידה במקרה כזה, מבלי לתכנן).
זה צד שלא הכרתי מקרוב בעבר, אלו בעיניי מקרים קיצוניים, למשל של בן זוג שחוסם כל ניסיון. לצערי אני נחשפת לצד הזה לאחרונה, דרך חברה שסובלת מכך מאוד, ואנחנו חושבות ביחד על פתרונות נכונים. בהצלחה לך.

בדומה לחברתך, גם בן זוגי דחה את ניסיונות התקשורת וההתקרבות שלי במשך תקופה ממושכת. כשהצעתי טיפול זוגי, טען שאם יש משהו שלא נוכל לתקן בעצמנו, אף גורם חיצוני לא יוכל לעזור לנו. לא התעקשתי. טעות. בדיעבד היה בעיצומו של רומן.
אם יש ריחוק, ולא מצליחים לדבר על זה, לדעתי חובה טיפול זוגי. אחרת הנתיב לבגידה פתוח, אם לא כבר פרוץ.

את צודקת. זה לא היה בדיוק כך במקרה שלי, מכיוון שבעלי היה בתקופה קיצונית ומבלבלת בחייו, כבר כמה חודשים לפני הבגידה. בעקבות כך, ובאופן פרדוקסלי, הוא קיבל החלטה לשפר את הזוגיות שלנו, אולי כסוג של ניסיון אחרון, עוד לפני כן. אז במקביל לבגידה, הוא היה בעיצומו של תהליך שהתחיל כמה חודשים קודם, שבו הוא מאוד משקיע בזוגיות שלנו. אין גבול לעיוותים כשמדובר בבגידות.
לכן כשהתחילה הבגידה, במקביל לניכור שחשתי, ובמקביל להמון התנהגויות מוזרות וסימנים ברורים לבגידה, הוא גם מאוד השקיע בי, יזם שיחות בנושא שיפור הקשר שלנו ואף התייעץ על כך באופן מקצועי, ביקש שנפתח דף חדש, הזמין לנו חופשה רומנטית, קנה לנו כרטיסים להופעות, יזם דייטים והגיע עם לא מעט מחוות רומנטיות, גילה חיבה והערכה כלפיי, החמיא לי המון, תמך בי ברגעים קשים... מאוד מאוד מבלבל.
הוא איש מאוד רומנטי ויצרי, אדם של מחוות גדולות, ואלו לא נחסכו ממני כלל גם בתקופה הזאת.
בקצרה, העיוות היה נוראי, ואין פלא שהגבתי קשה כל כך לבגידה שלו.
כל ניכור שחשתי וכל התנהגות מוזרה, תייגתי כחלק מהתהליך שהוא עובר, למרות שהיו סימנים מוחלטים לבגידה, ואין פלא שעד היום אני מדברת המון על העוול שנגרם לנבגד, גם טרם גילוי הבגידה, ובעיקר על ההסתרה והשקרים, אלה הדברים שדפקו לי את הצורה יותר מהכל, ולקח לי המון זמן לראות את העולם שוב כמקום בטוח.

בנוגע לחברתי, את צודקת מאוד. זה החשד הראשון שעלה אצלי כמובן. שיתפתי אותה במחשבה הזאת, אך שם הנחתי לזה. היא מודעת לאופציה של בגידה כרגע, ואם לא בחרה לבדוק את העניין עכשיו, כנראה שהיא לא מוכנה עדיין להתמודד עם גילוי כזה. אני מכבדת את הזמן שהיא צריכה, ובנוסף לא מדובר במצב חדש, אלא אופיו של האדם מזה שנים רבות ללא שינוי. ולכן אנחנו עובדות בכיוונים אחרים.

איך הולך אצלך? אני מקווה שאת בדרך הנכונה ומחזיקה לך אצבעות כל הזמן. שבת שלום:)

הי,
עברו שבוע וחצי מאז שדיברנו.
אני ממש ממש סובלת. בגלל שהוא זה שנטש ונתן את המילה האחרונה-- קשה לי יותר
אני חושבת שהוא הבין עד כמה קשה לי בלי יציבות או תהליך כלשהוא. הוא ידע שזה הורס לי את החיים ובנקודה שהתפרצתי בלי שליטה - הוא עזב.
אני מנסה להגיד לעצמי את מילותיה של עדי - לא הייתי סומכת עליו עם מיקרוגל.
מנסה לעודד את עצמי שאני באמת לא הייתי מסוגלת להיות מס 2 והייתי כ"כ רגישה לזה במעשיו, זה היה סבל נוראי עבורי וגם לא באמת זכה לאוזן קשבת אלא למילים הקבועות: את מס 1 ואין מס 2.
והנה הזמן עובר והוא לא יוצר קשר. אני רואה אותו מחובר
אני רוצה להתגבר כי אני מבינה שזה מכאיב לי מדי, אבל איך ממשיכים שלמים ונחושים אם הוא זה שעזב? הכח בידיים שלו.... וכל שנותר לי הוא התחושה שהוא זרק אותי, תחושות קשות של "אני לא מספיק שווה" ואיך ככה, הכל נגמר באיבחה.
ולכל המצקצקים - זה ארך שנתיים ואני מאמינה שזו אהבה וקשר עמוק.
חיזוקים מניסיון?