מה שלומכן?
איך החיים?
האם יש כבר תובנות?
כעס?
השלמה?
געגוע כואב?
האם אתן עדיין חשות בריק?
האם חשות רגועות יותר?
מי מכן מנסה יותר להתקרב ולמצוא את הדרך לבעלה?

היי יקרה,
אני משלימה עם הדברים ועומדת מאחורי החלטתי יותר ויותר מיום ליום אם כי ישנן נפילות של געגוע וחרדות ואני לא יכולה לומר עדיין שזה מאחורי לצערי. זה נמצא המון בראש ויש עוד דרך. הרגעים של הריק קשים וכואבים אבל אני כבר יודעת לזהות אותם וממלאת בזמן ילדים ועבודה וכל מיני. מזכירה שאצלי הקשר לא הגיע לכדי מגע, עצרתי את זה קודם, אבל זה היה קשר אינטנסיבי ועמוק וההתמודדות לא פשוטה.
בקשר לבעלי, זהו כמובן חלק מרכזי בהחלטה שלי לשים לקשר ההוא סוף ואני עושה כל מאמץ להנות מקירבתו ולמצוא שוב את המקומות המשיקים.
מייחלת להגיע כבר למקום שאוכל לומר שזה מאחורי. והביחד כאן תומך ומחזק. שולחת חיבוק.

תפסת אותי ביום געגוע..... היום ממש קשה לי, הגעגוע למגע שלו, לחום. אני ככ מתאמצת לא ליפול. אצלי זה עוד יותר קשה, כי אני סיימתי, יודעתשהוא מחכה לי ולצערי, הוא גר ממש ממש קרוב. אבל! מדברת עם עצמי ברגעים כאלו, כמו שדון שיושב לי על הכתף ואני נלחמת בו שעה שעה, מזכירה את המילים הקשות, את הבחירה שלי, את הבית שלי, את זה שאני לא יכולה לתעתע יותר, לא לשקר לעצמי ולמשפחתי, בקיצור, לא פשוט. ואז השדון אומר לי, אולי כבר הוא עם מישהי חדשה? נוגע בה? מפלרטט? הרי הוא גבר לא? יש יצרים וצורך. 
זו מלחמה יום יומית! מבחינתו זה נגמר, הוא התייאש וטוב שכך. לא מצפצף יותר. לא מסמס, לא מתקשר, לא מחפש אותי. הוא חייב להמשיך הלאה. אני תודה לאל חוזרת לעבודה שבוע הבא, כך שיהיה יותר טוב( אני מקווה). בקשר לבעלי, אני מתאמצת, לא קל, אני כל הזמן משווה את המגע שלו להוא, מסתכלת על בעלי ויכולה לומר שאני אוהבת אותו. בביטחון מלא. משיכה? זה כבר בעיה. 

כייף לשמוע ממכן! ומחזק.
רביטל, לגבי המגע הפיזי שלא היה, הקושי אצלי הוא פחות הקשר הפיזי שהיה בינינו, אלא הקשר הכל כך קרוב ואינטנסיבי במשך כמעט שנה שלמה. הוא היה תמיד זמין לי. לא משנה מתי, לא משנה היכן היה ומה עשה. תמיד הוא היה שם. אוהב וחם. כך שאני חושבת שהקושי הוא אותו קושי.
פסיכולוגית, אני שמחה לשמוע שהבחור הניח לך והמשיך הלאה. גם כי כבר חששתי למעשיו. וגם כי כך יהיה לך קל יותר להתנתק ממנו.
ואייבי יקרה, לא סיפרת לנו מה איתך. איך את מתמודדת? האם יש שיפור בהרגשה? ואיך מול הבעל?
אני בגדול בסדר. עדיין מאד מתגעגעת. זה מגיע פתאום. לפעמים אחרי יום עמוס וארוך בעבודה. אני יוצאת מהעבודה ופתאום זה מכה בי. הגעגוע הזה. המחשבה שלא אראה אותו יותר... אני נותנת לזה להיות שם. יודעת שזה יעבור. אני גם בתקופה מאד עמוסה בעבודה וגם בחיים האישיים כך שזה עוזר קצת ומסיח את הדעת.
אבל הקושי הגדול הוא מול בעלי כרגע. כמו אצל פסיכולוגית. התשוקה שאבדה... איך ממשיכים בלי שום משיכה/תשוקה/רצון לאינטימיות??
פסיכולוגית, מה את עושה עם זה? איך בכל זאת מתקרבים? או שאת נמנעת ממגע איתו? זה מאד אישי כך שרק אם את חשה בנוח לשתף...
חיבוק לכולכן!

מצטרפת לברכות, פסיכולוגית, על סיום הסאגה עם ההוא, למרות שברור לי שאת ברגשות מאוד מעורבים. אני מקווה שהשיתוף כאן ועם הורייך ועם החברה לעבודה עזר לך עם בוחן המציאות, כי כשנסחפים רגשית לא שמים לב, אבל הוא היה ממש הזוי והתחיל לפגוע בך נפשית ותודה לאל שהניח ולא הזיק לך עוד!!!
הגעגוע לתשומת הלב ולחום שהעניק הוא מובן וכאן הקושי, אבל אל תתבלבלי והמשיכי להאבק בשדון שתארת עד שתמצאי שוב את השלווה.
הוא אולי נוגע באישה אחרת עכשיו אבל בה יטיח גם מילים קשות וייפגע בה רגשית כשהיא תיקשר אליו למרבה הצער. מקווה שגם היא תברח ממנו בזמן... האיש צריך טיפול נפשי ואולי יבין סוף סוף ויטפל בעצמו.
תמר יקרה, אני ממש מזדהה איתך, עם המחשבות האלה שפתאום תוקפות, הקושי שבהבנה שזה נגמר, אבל עם הידיעה שזה יעבור ושכך זה צריך להיות. מחזקת עם חיבוק.
אייבי, מחכות לשמוע מה איתך?

מגע..? אני כן יכולה לשים עליו ראש בסלון או במיטה. לתת נשיקה בפה( לא צרפתית) 
הוא מריח מאד טוב תמיד ומתלבש יפה ואסתטי.
בסקס, אני לא מסוגלת לנשק בגוף( לצערי) בדכ האקט מאד קצר( בגללו)
הפסקתי לזייף. זייפתי 15 שנים. מספיק. הוא אף פעם לא התאמץ לספק אותי. אני חושבת שזה בגלל שהוא באמת בור בסקס. בחיי. ועם מי החלטתי לפתח רומן!! עם גורו הסקס. קיצוניות.
אני חושבת שהבעיה הגדולה שלנו בסקס התחילה מתקשורת, בעלי מאד לא פתוח בסקס. שבלוני לגמרי. סליחה על הפירוט! אבל גם שהוא גומר זה לא בקול תרועה. בסקס צריך שקודם כל תהיה משיכה ואחכ תקשורת פתוחה בין בני הזוג. לצערי אין לנו. אני כאילו ויתרתי על זה. המצחיק הוא שלדעת רבים בעלי נראה יותר טוב ממנו, ולא הפסקתי לנשק אותו. לא נגעלתי. יש לציין שגם הוא מאד נקי ומטופח. בקיצור, לא פשוט. תעשי מה שאני עושה, מנסה להאדיר תכונה שאני אוהבת בבעלי מגוללת לי אותה בראש ואז יכולה להתקרב.. 

 סליחה שאני נדחפת לכן לשרשור ניראלי אתן צריכות לעשות לעצמכן איזה קבוצה סגורה
קראתי אותך פסיכולוגית,והיה לי צורם לקרוא את מה שכתבת
לזייף 15 שנה ?
בחיי, אף פעם לא עלה בדעתי לזייף נשמע מוזר
מוזר לי שאת כפסיכולוגית בזוגיות שלך ויתרת על המיניות\הנשיות שלך
את לא גרמת לגבר שלך לעבוד קשה *להתמסר* ולגרום לך להנות

אגב התכונה שהכי מדליקה אותי אצל גבר זה  הרצון לעשות אותי מסופקת ואת ההשקעה.
אגב גברים מרגישים *גבר גבר* כשהם מצליחים לגרום לאישה שלהם להיות מסופקת כי היא עפה עליו ורוצה להתמסר וזה מעצים את הגבריות שלהם

המון גברים לא משקיעים וגם בנות לא "דורשות" מהן השקעה כי הן מזייפות וזה מבאס לשמוע שיש כזה דבר שמזייפים כל כך הרבה שנים.
זה נשמע עצוב
ואני שמחה שהתעוררת

אני יודעת שאת מצטערת על זה שהיה לך את המאהב הזה
אבל לפחות זה הדבר היחיד  טוב שקרה איתו שהתחברת לנשיות שלך אחרי 15 שנה  ולא זייפת לשם שינוי.
מקווה שתציפו ביחד (את ובעלך) את הבעיות האינטמיות שלכם ותעלו על הגל

הי
ראשית התכתבות איתכן היא חוויה טובה מכיוון שאתן השילוב האולטימטיבי של אינטליגנציה עם ניסיון בתחום.
אני לוקחת את הרעיון שנזרק פה לפתוח לנו פורום משל עצמנו. מי בעד?
לגביי
לא מצליחה בכלל להגיע לתחושות שלכן....
אין לי תהיות מאקרו-איות: למה זה קרה לי או מה חסר לי
כועסת על מיסטר ביג, על חדלות האישים שלו, הקלות בלהאשים אותי ושוב, עדיין מנסה לנתח מה היה שם. הדיסוננס בין התחושות החזקות להיעלמות.
מעכלת רק בימים האחרונים שזהו, זה נגמר.
לא מצליחה להתקרב לבעלי. לא מתכוונת ברמה פיזית אפילו. חסרת סבלנות ומעדיפה להיות בפינה שלי.
כן מצליחה לעבוד יותר כן פחות בוכה. עדיין מחוברת בוואטסאפ וכל שטות מרימה ומורידה אותי
אז היום החלטתי שההתנהגות הפסיבית שלי שחוזרת על עצמה ואני שוב למעלה או למטה בהתאם- תיפסק, הוא בטח לא ראוי לזה. אז מנסה להתנתק משם.
כמובן שהדמיון עובד, איך התקרב לאשתו, כמה רגוע ושלם לו עכשו, הרי תמיד אמר שאני תקלה בתוכניות שלו. תקלה מדהימה ויפה וכו אבל לא במסגרת איך שראה את חייו.
כן, בנאדם ששכנע אותי ללא הפסק כמה הוא מעוניין בקשר עמוק ואמיתי ולא היה מוכן לשום סוג של קשר מיני וזהו- אז אני לא משתלבת בחזון המשפחתי שלו.

אני יותר עם הילדים והם נותנים לי בחזרה רוך וחום.
עדיין לא בתפקוד מלא.
מקווה שאצא מזה מחוזקת, זה באמת נס, אם יקרה.

יקירה, לב שבור הוא כמו מחלה של ממש ואת (ואנחנו) בתקופה שבה אנחנו בתפקוד פגום וצריך לקבל את זה עד שנחלים. כל זה זמני כמובן, אבל צריך להבין שקוגניטיבית יש ירידה בזכרון וביכולת להתרכז, אפילו המערכת החיסונית נחלשת וברור שרגשית העצב והדיכדוך תופסים מקום.
אז צריך לקחת הכל יותר לאט ועם המון חמלה עצמית ובסוף גם זה יעבור! השיר של טונה נותן לי תקווה בעניין הזה...

עברנו דבר מאד מאד גדול! זוהי לא אפיזודה חולפת. יש לזה השלכות. אי אפשר לקום ביום בהיר אחד ולומר זהו! אני מהיום שוכבת עם בעלי, מפסיקה לחשוב על ההוא, מייצרת לי חיים. זה לא עובד ככה, אנחנו לא רובוטים. 
צריך להבין שזה תהליך ארוך ולא פשוט.
ישנם שלבים בהחלמה. צריך לעבור שלב שלב.
ולתת לנו את הזמן. אני כל הזמן תירצתי את הקורונה( מזל) למצב רוח הקודר שלי. לא התנצלתי, אני עדיין ״בורחת״ למיטה, עדיין ישנה יותר מהרגיל, עדיין עושה הליכות עם עצמי ותוהה.
הפסיכולוגית אמרה לי בשיחה האחרונה.
״את אבלה״ 2 המילים האלו זעזעו אותי. כן, אולי אכיר בעובדה שאני עדיין אבלה.
מאחלת לכולנו שיעבור כמה שיותר מהר. לשכוח? לא נשכח לעולם.  אבל הכאב יפנה מקום להגיון. לאט לאט.

פסיכולוגית יקרה- בעניין המגע... קראתי מה שכתבת לגבי להאדיר תכונה ואז להתקרב. אבל לצערי, אני פשוט לא מסוגלת. קיבלתי כל מיני עצות מחברות, כמו: "תשתי הרבה יין לפני" או - "תעשי את זה בתנאים שמאפשרים מגע קצר"... ואני לא מסוגלת. לא מסוגלת להיות שם רק עם הגוף. בלי הלב...
ואני עכשיו בדילמה קשה. כי אני בספק גדול לגבי כך שמשהו ישתנה אצלי מצד אחד, ומצד שני מבינה שלא אוכל למשוך ככה עוד הרבה זמן. גם אני מתרצת את מצב הרוח שלי כקשור לתקופה, ולדברים אחרים שמתרחשים בחיי כרגע. אבל - כמה אפשר?
וגם אם הייתי מוותרת על החלק הזה החסר בחיי , למען ילדיי והשלמות המשפחתית, ברור לי שבעלי לא יהיה מסוגל לחיות עם הריחוק הזה.
לא פשוט. ובמידה מסויימת, זהו חלק מהמחיר של ההרפתקה הזו.
רביטל יקרה , חייכתי כשקראתי על השיר של טונה. גם אני נהנית להקשיב לו בימים אלו. וזה כ"כ נכון. שבסוף הכל עובר.
ואייבי יקרה. מעולה שאת עם הילדים. הם זקוקים לך ואין על החום והאהבה שהם מחזירים!
כפי שכבר כתבו כאן רביטל ופסיכולגית, להתגבר על לב שבור לוקח זמן. אבל יש כמה דברים שאפשר לעשות כדי "לזרז" את זה... ואחד מהם הוא למחוק כל אפשרות לראות אותו, כולל בווטס אפ ובפייסבוק. אני מחקתי את הטלפון שלו אחרי השיחה האחרונה שלנו. לא רציתי בכלל שתהיה לי האפשרות לחפש אותו שם. ודבר נוסף, שקל לומר אבל קשה לבצע, הוא לנסות לא לשקוע במחשבות על מה הוא עושה, על מה שהיה, על מה שהיה יכול אולי להיות.... כשאני מוצאת את עצמי במחשבות האלו, אני עוצרת את עצמי. כי זה עושה רע. זה נשמע בלתי אפשרי אבל זה אפשרי!
מה שאני מנסה לומר הוא שכדי לצאת מזה, זה אמנם בעיקר עניין של זמן, אבל דורש גם לפעול ולפני הכל, להבין שזה נגמר ולהבין שטוב שזה נגמר. ככה אני רואה את זה.

אייבי....
אל תחשבי שקל לי. או שאני כזו גיבורה גדולה. גם לי יש לא מעט רגעי משבר ונפילות. אבל אני רוצה לעזור לך, ולכל מי שכאן באותו המצב, ולכן משתפת במה בכל זאת עוזר לי להתרומם ולהרגיש קצת יותר טוב.
אולי בכל זאת מעט יותר קל לי, כי אצלנו לא היו הבטחות, או מילים גדולות, או איזו ציפייה לעתיד משותף. וידעתי בדיוק לאן אני נכנסת. ואיזה מקום אני תופסת בחייו. ולכן אולי הנפילה קצת פחות כואבת וקשה.
הרבה חיבוקים וחיזוקים !

אני אולי טירונית יחסית אליכן ואולי קצת תמימה עדיין, אבל אני רוצה להציע לכן משהו שלי עזר ברמה האישית בקשר עם בעלי.
דיברתי איתו על זה שאני מרגישה מרוחקת ממנו בזמן האחרון והייתי רוצה שנחזק את הזוגיות ביחד,
החלטנו על כמה צעדים ואחד מהם היה שכל יום כל אחד מאיתנו עושה משהו קטן בשביל הזוגיות\בשביל השני, משהו מעבר לרגיל, ובלילה לפני השינה מספר לשני מה עשה באותו יום.
זה גורם לנו לעשות מחוות קטנות שלא היינו עושים בדרך כלל ומקרב בינינו.

מותר ונכון להתאבל אבל כדאי במקביל לפתח ולשפר את המצב הקיים וכשזאת פעולה מוגדרת ומדודה (אחד ביום, משהו קטן - להגיש את הקפה, פתק ליד המיטה, לחשוב לעצמי רגע על 3 תכונות טובות שקיימות בו וכו') שלא לוקחת הרבה זמן זה לא מפריע לאבל וכן יכול לעשות שינוי.
אני לא חושבת שמ-0 תשוקה\קרבה\אהבה זה יביא ל-100 אבל משהו זה משפיע, ממליצה לנסות