אתם עוד כאן?....
השמיעו קול....

תודה על העצה. כבר הציעו לי: תשתי, תעשני משהו, תבחרי תנוחות מסויימות (ושמעתי עצה זאת לא רק מפסיכולוגית). אני לא מסוגלת. לא מסוגלת כשזה לא מגיע מהלב. מבפנים. ושמעתי עצות אלו מנשים שמנהלות זוגיות תקינה לגמרי. ללא בגידות. ללא משברים רציניים. "כך אנו עושות" הן תאמרנה.
אני מתה על יין. ואין כמו לשתות קצת יין עם אהוב. זה לגמרי משחרר. אבל שוב, זה לא יכול ליצור משהו שלא קיים.

יין טוב לפני, קצת לתפוס ראש, משחרר ועוזר לתשוקה .

מדוייק!

יקרה, תודה ששיתפת. נשמע קשה מאד ובאמת עצוב. ומצבי לא טוב יותר. גם בתנוחות שאינן פנים אל פנים איני מסוגלת. נמנעת מזה לחלוטין עכשיו.

לגמרי. במיוחד במדינה הקטנה שלנו.
לכן אני נזהרת מאד בדברים שאני כותבת ומשתפת (כמו כולם). יש דברים שאני רוצה לשתף שיכולים להאיר את המצב באור מסויים וגם להפוך את הסיפור ליותר מעניין/מצחיק/מדהים/עצוב וכו' אך נמנעת למען הזהירות.
ורוצה להוסיף, שאם יש משהו שלמדתי מהסיפור שלי, מהסיפור של הגבר שהיה איתי ומהחיים סביבי , זה שאת/ה לא יכול לעולם לדעת מה קורה אצל האחר. זה יכול להיות השכן, או חבר טוב , או אפילו אחות, בת או אם ולא יהיה לך מושג קלוש.

גם לי זה עולה מידי פעם

באמת שאין לי פיתרון קסם! 
כשהוא יוצא מהמקלחת ומתבשם, אז אני מנסה טיפה להתקרב.
אבל להתנשק?! או סקס טוב? מאד בעייתי.
לא נעים לי להודות אבל בוחרת תנוחות שלא פנים מול פנים..
עצוב. מאד עצוב

חושבת על האופציה שחלק מאיתנו אולי מכירות בחיים האימיתיים ולא יודעות
בכלל, כל מיני סיפורים רצים כאן שמעורבים בהם הרבה אנשים ואולי חלקם משוחחים כאן אחד עם השני בלי לדעת. הזוי ומטורף אבל הכי מגניב שהאופציה הזו קיימת באופן אנונימי ככה

פסיכולוגית
מה עושים עם התשוקה?!
איך בכל זאת?...
זאת ה-בעיה שלי/שלנו כרגע.
אשמח לכל עצה

את תמיד מדייקת מאד את המחשבות שלי.
אני חושבת שיש הבדל בין מצב של זוגיות שכל מה שצריך היה שם בתחילת הקשר אך אבד עם השנים/השחיקה/הלחץ/החיים, לבין מצב של זוגיות שהחסרים היו קיימים בה מלכתחילה.
כשזה לא שם מלכתחילה, אין לאן לנסות לחזור. זה פשוט לא שם ואין יש מאין.
הבעל שלי אינו נכה רגשית. אך יש אצלו תכונות שמאד מבאסות אותי. הבחנתי בהן כבר בתחילת הקשר אך התעלמתי מהן. ולצערי אפשרתי לעצמי להכיר לעומק אדם שהוא מאד שונה בתכונותיו דבר שחידד לי עוד יותר כמה זה מפריע לי. וכמה זה נעים כשזה אחרת.

היי, 
וואי.. מאיפה להתחיל?!
18 שנים! פאקינג 18 שנים שאני מרצה את בעלי, היחידה שמלטפת, מפרגנת, מאדירה, מפנקת, נתתי לו את כולי במיטה ומעולם לא פינק  ולא דאג אם אני מסופקת או לא! נכות מסויימת.
כמה ניסיתי לדבר! אלןהים עדי! הוא מאד סגור ומופנם.
כפי שקראת אני בתפקידי פסיכולוגית. אז כל שיח שהייתי מנסה לדבר, תשובתו היא: את לא בעבודה! ואני לא המטופל שלך!
אני חייבת לציין, שאני נראית טוב. לפרנסתי בצבא דיגמנתי.
וגם אחרי צבא.
מעולם לא קיבלתי מחמאה.
אלוהים יודע למה אני נשארת׳!
והצדדים הטובים שלו: בחור ישר, נאמן, הגון, מוסר עבודה גבוה, נראה טוב, נקי מאד, חכם מאד. 
אבל... נכה רגשית

אשיב לך מנקודת מבט אחת ופסיכולוגית בטח תשיב את עמדתה בנפרד, שכשהמשיכה היא אפסית אז קשה מאוד לבוא אל הבעל ולומר לו שהיא מתה עליו ורוצה להתחבק ולהזדיין איתו עד עלות השחר ולשתף אותו בכל אשר על ליבה..
בטח כשליבה עדיין נתון בחלקו לאחר.
אבל! כן אפשר לזייף את זה ולקוות שזה יתפוס וירגיש טוב וזה דבר שתעשה מי שכן יש לה עדיין משיכה לבעלה ובעיקר מוטיבציה ענקית לשקם איתו את הקשר.
האם זה באמת יתפוס וכמו אצל עדי הם יתאהבו מחדש ויגלו זה את זו כמו לפני 20 שנה?
הלוואי. סיכוי לא גבוה לצערינו. כן יש מצב שימשיכו חיים בשותפות עד 120 אבל בלי התרגשות ותשוקה כמו שהרגיש לה עם האיש ההוא.
וברור שרבים חיים בסטטוס הזה, מנמיכים ציפיות ומסתדרים עם מה שיש, העיקר לא להתגרש.

את כותבת שיש משיכה אפסית ושחסר לך מישהו שידאג לך, שיראה אותך.


אני שואל. למה צריך מישהו מהצד בשביל זה?
אם תבואי לבעלך ותגידי לו שאת מתה עליו, ורוצה תשומת לב, שיחבק אותך עד מחר 
בבוקר או שתזדיינו עד שייצא עשן.
או שתאכלו ארוחה ב-00.00 בלילה, ותדברו.
שתשתפי אותו, ושהוא יתעניין בך.

זה לא יקרה? הוא לא יעשה את זה?
למה את חושבת שמאהב יכול לעשות את זה אבל בעל לא? כי זה מה שאת רוצה?

או ההיפך, אם תעשי את זה, ובעלך ירים את הכפפה או וואט אבר של ביטוי. מה יהיה אז?

מאוד מעניין אותי לדעת מה תהיה התשובה שלך.

קוראת ומזדהה.
תחושותיי כתחושותייך. כלפי הבעל. כלפי ההוא. כלפי חוץ מתפקדת לחלוטין. מאה אחוז. אבל בפנים... בפנים אני חצי אני. הגעגועים. הדאגה למה יהיה איתנו. ולאן כל זה יקח אותנו. לא מסוגלת לעזוב. מתקשה מאד להעמיד פנים.

מה שלומכם?
אני הייתי מאדדד עסוקה בעבודה, סוף סוף חופש אז מתפנה קצת..
אצלי יש נתק מההוא...ישנם געגועים. אז נושכת שפתיים, מתעצבת כשנזכרת בשיחות שלנו. 
ההומור חסר לי, החיבוק העוטף, השיחות הבלתי נגמרות מעל שנתיים...
אבל, קיבלתי החלטה. חייבת לעמוד בה ולשחרר אותו להכיר מישהי ולבנות משפחה שהוא ככ רוצה.
בבית לא פשוט...
קשה לי.
יש מרחק בינינו. חיה על אוטומט. 
המשיכה אפסית. קצת הרמתי ידיים, ״לעבוד ״ בזוגיות זה קשה. 
לא יודעת...כל כך חסר לי מישהו שידאג לי. שיראה אותי. 

היי רביטל
ההפך לפעמים עובד גם. בסיטואציה שאת יכולה לחוש משהו כלפי מישהו שנמצא קרוב אליך באופן תדיר ומהקרבה הפיזית נוצרת קרבה רגשית...
עם בעלי זה פשוט כבר לגמרי לא שם. המעט שהיה נעלם. אני מניחה שההרפתקאה הקטנה הזו שלי תרמה משהו למצב אך אני חושבת שהיינו מגיעים למצב הזה גם בלעדיה.
רביטל יקרה, מאחלת לך חג שמח. ושהתשובות לשאלות יהיו קצת יותר בהירות.

רחוק מהעין רחוק מהלב, באמת עם הזמן מכהה את הכאב. חבל שקרוב אל העין לא מקרב אל הלב באוטומט באותו האופן... מקווה שעצם העובדה שאת מנסה להישאר עם בעלך ולעשות וויתורים יגרום לו להעריך ולהבין ואולי אף לחזר ולנסות לקרב אותך בחזרה. אם מתקרבים רגשית יכולות להיות לכך השפעות טובות ומפתיעות גם מבחינת התשוקה אם בבסיס היא קיימת והפתיחות ביניכם יכולה להיות נקודת פתיחה טובה. הלוואי שלשם זה ייקח אתכם.

קראתי את מה שכתב.
אין לי ספק שהוא מאד מאד אוהב אותך. גם לא היה לי כזה קודם.
אלא שכפי שנאמר לך כאן, כפי שהוא בעצמו אומר - הוא לא מסוגל לבחור. ולכן הוא לא מסוגל לתת לך את מה שאת רוצה. ואת רוצה יותר.
אני חושבת שמה שמפריד בין הגבר שלי לשלך הוא דבר אחד- העובדה שאשתו לא גילתה זאת עד כה. כי לו היתה מגלה, אם את שואלת אותי, הוא כבר לא היה שם. כי אז, זה היה מאלץ אותו לבחור. וכפי שזה נשמע, כמו הגבר שלי, הוא היה בוחר בה ובמשפחתו. האם את מוכנה לקחת את הצאנס הזה? שהכל יתגלה ותאבדי אותו ברגע?
האם את מוכנה להמשיך להתפשר? להמשיך להיות במקום הזה? את בתוך זה שנתיים. האם זה מה שיעשה אותך מאושרת? אני הייתי שם שנה והרגשתי כל כך לא מאושרת.
אייבי. תחשבי על עצמך. תחשבי מה את רוצה. ואיפה את לא מוכנה להיות.
את כבר יודעת שהוא אוהב. הנה הוא חזר. זה כבר לא עניין של אגו. זו רק בחירה שלך. הכדור בידיים שלך עכשיו. תשאירי אותו אצלך.

רביטל יקרה,
קראתי את מה שכתבת לי כבר לפני מספר ימים אך לא הצלחתי להתפנות ולהשיב לך.
את הפרידה מהמאהב כבר עשיתי. אני לא יכולה לומר שאני לא מתגעגעת אליו. יש לפעמים רגעים או סיטואציות שמזכירות לי אותו ואז אני לכמה רגעים נמלאת געגועים וגם עצב, אבל אני לא נותנת לעצמי להיות במקום הזה יותר מדי. אני מאמינה שכשרוצים להיפרד ממישהו רגשית יש דברים שאפשר לעשות והקפדתי לעשות את כולם (כמו להתנתק מכל קשר איתו ברשתות החברתיות, או להימנע עד כמה שאפשר מסיטואציות שעלולות להזכיר אותו). ברור שאי אפשר לחלוטין, אך בסופו של דבר גם הזמן עושה את שלו וגם, המשפט החכם רחוק מהעין רחוק מהלב.
עם בעלי שוחחתי והוא יודע בדיוק מה המצב ואיפה הוא נמצא. מאד לא פשוט לשנינו.
אני נמצאת בסיטואציה שאני מבינה שלא משנה מה אבחר אשלם מחיר. ושוב, כפי שכבר אמרתי , הייתי מוכנה לשלם את המחיר הזה מהבחינה של לחיות ללא סיפוק של החלק הזה בחיי אך אני בספק מאד גדול אם אוכל לענות על החלק הזה אצלו. מה אומר? עסק ביש

אייבי,
לא מזלזלת ברגשות שלו.  ברור שהוא הסתבך פה פה רגשית.

אוקיי- אז מה הוא לעזאזל רוצה??
הוא לא רוצה לבחור.
הוא רוצה להישאר ככה, לרקוד על שתי חתונות.
ואת?? טוב לך ככה? רוצה להמשיך ככה?

אני לא מבינה מה הוא רוצה.  בלה בלה, הרגת אותו  בחייו הרגת אותו במותו ועוד כל מיני.  נו אז?!

את לא ילדה בת 16, יש לך ילדים שצריכים אותך, מישהו פה צריך להיות המבוגר האחראי ולחתוך את הסיפור עם כל הכאב שבדבר.
אלא אם כן שניכם מקבלים החלטה אחרת לעזוב הכל ולחיות יחד, ולא נראה לי שזה הכיוון...

עכשיו שהכח חזר אלייך, תעשי טובה לעצמך ותעיפי אותו לכל הרוחות.

אייבי, דעתי ידועה ונטחנה עד דק. אבל אענה לדברים שכתבת במשהו, ואז בהסתייגות קטנה.

המשהו הוא, שאחרי פיצוץ הבגידה אצלנו, קראתי הכל. לא רק קראתי, כי נחשפו בפניי גם "הוכחות" "ועדויות" מסוגים שונים, לא רק טקסטים. אבל את אלה איני יכולה לחשוף וגם אינם רלוונטיים לפוסט שלך, שעוסק במילים, לכן אתייחס רק לטקסטים. בידיעתו של בעלי חשפתי הכל.
לא הסכמתי להמשיך בלי לדעת בדיוק את האמת ואת כל האמת, אני חופרת, אובססיבית, יורדת לשורש העניין ולא מוכנה לפחות מזה, ולמרות שבהתחלה הוא ניסה להסתיר כדי לא להעציב אותי עוד יותר, הוא הבין שלא אניח את זה בצד והחליט לעזור לי. שחזרתי נורא בקלות מיליון התכתבויות, אפליקציות, שיחות, תמונות, טקסטים. את החסר הוא השלים מיוזמתו, כשראה שאני יסודית כהרגלי ולא מוכנה להשאיר אבן הפוכה. הוא הציע לי שוב ושוב לקחת חוקר פרטי שיוריד ממני את ההתעסקות הזאת, הוא רצה דבר אחד: לעזור לי לגלות הכל, להפריך את מה שיש להפריך, ואז לקבור את זה ולהמשיך הלאה. הוא ידע למה, כי הוא ידע שהוא כתב המון שטויות, את הרוב לא זכר אפילו. הייתי חייבת לדעת בדיוק מול מה אני מתמודדת לפני שאני מחליטה אם להמשיך הלאה, והוא לא היה מוכן לשקר לי יותר בשום פנים ואופן, לא כדי לרכך את המכה ולא כדי לגרום לי להרגיש טוב יותר. הוא הרגיש ששקרים זה מה שהביא אותו למצב הזה, ושלהתחיל מחדש חייב להתחיל בגילוי האמת. האמת שזאת כבר שיחה אחרת, נחזור אליה פעם כשיהיה זמן.
אז נחזור לטקסטים: ראיתי את הכל. קראתי כל מה שאי פעם הם כתבו אחד לשני. אבל קראתי גם מה שהוא כתב לעצמו. וגם התכתבויות עם חברים. ואת מה שהוא כתב לי. וגם דברים קצרים מאוד שהוא כתב לפסיכולוג שלו אך היו משמעותיים, ועוד ועוד. ויכולתי לסכם את כמות החירטוטים והשקרים המופרכים שנמסרו לה, על אף שהטקסטים היו לעיתים קשים לעיכול, לאט לאט היה קל לזהות את קו החירטוט. היו שם כל כך הרבה שטויות, דברים שידעתי עובדתית שאינם נכונים, דברים שלא היו ולא נבראו, דברים סותרים שנאמרו לה ואז לאחרים או לעצמו או לי... ועוד. והיו גם עוד טקסטים והודעות קצרות. שהעותקו מילה במילה מכל מיני מקומות. אח"כ נתקלתי אפילו בטקסטים שלי עצמי. כן. כן. גנבו ממני לא רק זמן ואמון, גנבו גם את הרעיונות שלי, את העצות שלי... ועוד.
רמת האותנטיות ב "קשר" הזה עם האישה האחרת הייתה מאוד נמוכה.

ההסתייגות: הסיפורים שלנו שונים. אני לא אומרת שמה שביג כתב לך זה שקרים והמצאות. אני אומרת, שמילים פשוט לא עושות לי את זה. את יודעת למה? כי גם אם הן נאמרות מתוך כוונה, וגם אם יש הרבה רגש מאחוריהן, וגם אם הן אמיתיות, הן רק מילים. קל להגיד אותן. וקל לבטא רגש במילים. כשיגיע רגע האמת, כיצד המילים יתורגמו למעשים? האם הכוונה האמיתית תלבש צורה של מעשה, של שינוי, של החלטה אחרת? או שזה כבר קשה יותר לביצוע? מילים זה ביטוי קל, גם אם הן לא שקר. אם כל מילה כזו הייתה הופכת למעשה, להחלטה - כמה מעשים כאלו היו נשארים?

ביג ובעלי הם אנשים שונים. אני לא יודעת מה כוונותיו. אם המילים מרגיעות אותך, ומבטאות בשבילך את האהבה שלו, זה בסדר גמור. כי אני מאמינה, וזה חלק נוסף מההסתייגות שלי, שבקשר שנמשך שנתיים יש אהבה ורגש, אני מאמינה שהוא מאמין לעצמו. פשוט אני לא רואה שום דבר מעבר למילים.
מה אתה בעצם מציע?!

לא ניסיתי להתקיל אותך חס וחלילה בשאלתי. הנחתי שאת קובעת שהמקרה חריג על סמך דעתך האישית, לא חשבתי שהיא מגובה במחקרים. זאת הייתה גם דעתי, לא נולדתי עם סטטיסטיקות ביד, ולכן הסיפור הפתיע אותי במידה רבה. במיוחד כשאת מכירה יחסית מקרוב את הסיפור ויודעת על הקושי וההסתבכות בפעם הראשונה, לא שיערתי שמי שעברה זאת כך תיכנס לטעות כזאת שוב. כנראה גם את חשבת כך, ולכן הגבת שזה מקרה חריג. ובכן, זה נפוץ עד מאוד, ובעיניי מחזק את הצד האישיותי יותר מאשר הנסיבתי. באשר לסיבות, כפי שכבר אמרתי בעבר, אל מול בעיות בנישואים אנשים יכולים להגיב ולבחור גם באופן אחר: להתגרש, להיות כנים יותר. בגידה היא לא האופציה היחידה מול חוסר שביעות רצון בנישואים, וזאת נקודה לבדיקה עצמית עבור מי שבחר כך.

אני מכירה שאחוז הגירושין בפרק ב' גבוה מאשר בפרק א', לא בהקשר של בגידות. ובכלל המחקרים בתחום הזה הם בעייתיים כי אנשים לא נוטים לכנות רבה בנושא. בכל מקרה יש ויש וכבר דובר כאן רבות בפורום על ההתייחסות לנושא המורכב הזה שאיננו שחור ולבן ובחיים המסובכים של אנשים קורים כל מיני דברים מכל מיני סיבות.
העובדה שזה נפוץ כל כך מעידה על כך שזה אנושי ומכאן הטענה שלי שמונוגמיה אחת לנצח לא מתאימה לכל האנשים. כנראה שליותר ממחצית מהאוכלוסייה היא לא מתאימה כי מעבר ל-30% שמתגרשים, אני מעריכה שיש לפחות עוד 20% שלא חיים בזוגיות מאושרת.
חג שמח לכולכם והלוואי שנחגוג אותו בטוב באשר אנחנו.

ובדיוק על זה אני מדברת.
בעיה מונוגמית תיפתר בפרידה/גירושים.
בגידה לעומת זאת, היא פעמים רבות בעיניי עניין של רצון לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. לא לבחור. לקבל גם וגם.

הי רביטל,
על סמך מה קבעת שזהו מקרה יוצא דופן?
לאחר השיחה הזו בדקתי קצת מחקרים פסיכולוגיים, רחבי היקף. בהם כ 50% מהנחקרים שדיווחו על בגידה בקשר הראשון, דיווחו על בגידה גם בקשר השני. מחקרים שונים, שאלות מגוונות ומצבים שונים, ממצאים מגוונים וזהו הממוצע.
כמו כן, בוגדים בקשר הראשון דיווחו על בגידות בקשר השני שהן פי 2 מהממוצע. כך שבהערכה גסה, מי שבגד פעם אחת, יש סיכוי כפול שיבגוד שוב, מאשר הסיכוי שיבגוד מישהו שלא בגד בעבר.

המקרה השני שתארת הוא יוצא דופן עדי ומעיד על עניין אישיותי ולא על בעייה במונוגמיה. זה עדיין לא מנפץ את התיאוריה שלי, זה מקרה חריג יחסית.
ולגבי המקרה הראשון מסכימה שצריך גם הרבה מזל בחיים והבחירה ב"אחד" היא בחירה שלפני 20 שנה כשאנחנו עשינו אותה כנראה היתה יותר קלה מהיום, כשנדמה שיש מיליון אפשרויות.

היי יקרה, אני מניחה שאת בטוב עכשיו כי ייחלת לכך שהוא יחזור והוא חזר.
יחד עם זאת אני זוכרת כמה התבאסת שלא את זו שעזבה אלא הוא. שלא היו לך תשובות והרגשת ננטשת. אז עכשיו יש לך הזדמנות להיות זו שמסיימת את זה, אייבי. יפה ובכבוד, ומהצד שלך.
אבל מה שתבחרי, מאחלת לך שיהיה לך בטוב.
ואנחנו כאן.

לא הייתי פה בערך שבועיים, גם אני התכנסתי בדברים אחרים, אבל השבוע היו לי 2 מפגשים עם נשים לא מאוד קרובות אליי, שאני פוגשת לעיתים מאוד רחוקות, אך תמיד משתפות אותי בנעשה בחייהן. אלה היו מפגשים שהשאירו בי הרבה מחשבות על חיי, והחזירו אותי להרהר גם בכן. אייבי, את סיבה מספיק טובה כדי לשתף בהם:) אזהרת אורך, כי אני חייבת לפרוק, המפגשים האלה העיקו עליי.

מפגש 1:
היא בת 50+, לא נישאה מעולם ואין לה ילדים, היא אף פעם לא מצאה את "האחד", כבר ויתרה על זוגיות לגמרי וגם על הקמת משפחה משלה. היא לא בודדה, אבל היא לבד. הלבד מאוד מעיק עליה, קשה לה בכל הרמות, אפילו תפעולית אך בעיקר רגשית וחברתית. אפילו מבחינה נפשית, היעדר המסגרת והביטחון של משפחה משלך, שזה באמת הבסיס החשוב ביותר של אדם בעולמנו.
בגיל 28 היא נפרדה מחבר לאחר 3 שנות זוגיות ומגורים משותפים. אדם מדהים, טוב לב, חכם, ושהיה מאוד כרוך אחריה ורצה למסד את הקשר. היא ידעה שיהיה בעל למופת ואבא טוב, מפרנס טוב, ושיהיו לה חיים טובים. אבל היא לא הייתה מאוהבת, הרגישה שהיא מתפשרת על אהבה שהיא כמו אהבת אח או משהו כזה... ובקושי רב, ממש כמו קטיעת איבר, היא נפרדה ממנו. מאז היא לא מצאה "את האחד".
מה אנחנו אומרות פה לנשים בפורום במצב כזה, בגיל 28? אנחנו עונות להן: תחתכי. זה רק יהיה יותר גרוע. תסתכלי עלינו, בגיל 40, קשר כזה נגמר בבגידה, קשר כזה ייגמר בגירושים. האם אנחנו לא שוכחות משהו? זה לא נגמר רק בבגידה או בגירושים. הרווחנו גם ילדים, משפחה, חום של בית, שכל כך מובן מאליו כשיש לך את זה. הסיבה שיכולתן להרשות לעצמכן לסכן זאת, או הסיבה שיכולתן להקטין את החשיבות של זה ולשאול את עצמכן שאלות על התפתחות אישית, איפה המקום שלי, מה חסר בחיי... וכולי... היא בגלל שיש לכן את זה. אם לא הייתה לנו את היציבות הזאת, היינו הרי מחפשות אותה בנרות ונאחזות בציפורניים. אנחנו יכולות להרשות לעצמנו לחשוב על מה חסר לי... כי הבסיס קיים.
כמה זה לא מובן מאליו שיש לך פרטנר בבית במשך שנה של בדידות קורונה. לא מובן מאליו לנסוע לחופשה בפסח, כי יש לך משפחה משלך או מישהו לנסוע איתו בכלל.
מאוד לא מובן שיש לך סקס קבוע. בכלל לא מובן שיש מישהו להישען עליו, בכל רגע, קטן או גדול. לחזור בערב לבית לא ריק. לא למות מפחד מפני פיטורים, רק בגלל שאין עוד משכורת להישען עליה - ועוד ועוד שמעתי בלי סוף עד שהגוף כאב לי מול כל החוסרים האלה. אני לא מדברת על זוגיות בכל מחיר ולא על חיי אומללות. אלא על זוגיות רגילה, ששווה להילחם עליה, כי משפחה זה לא מובן מאליו.
אפילו הסיבה שאפשר לשקול פרק ב', היא בגלל שיש פרק א'. אם הייתן רווקות בגילכן, סביר להניח שהיה מאוד קשה למצוא כעת בן זוג. גברים גרושים שכבר גידלו ילדים לרוב לא מעוניינים ברווקה שמחפשת להקים משפחה וללדת וכל הבלגן מהתחלה. אייבי, אם לא היית באותו סטטוס כמו ביג, הוא לא היה מסתכל לכיוון שלך.
אז אנשים לא מחפשים מונוגמיה?! מונוגמיה היא לא טבעית?! בעיניי היא מאוד טבעית לרוב האנשים. היא אולי נוצרה מסיבות כלכליות תרבותיות, אבל אין לי ספק שהיא המשיכה להתפתח מכיוון שהאנושות התפתחה גם היא, ואנשים עדיין מעדיפים לחיות במסגרת של משפחה, מעדיפים לגדל ילדים ביחד, זה צורך מסוג הצרכים הקיומיים.
ואם לא, למה רווקים ורווקות, שכל המבחר האנושי פרוש לרגליהם, ממשיכים לחפש את *האחד*?! למה כולם ממשיכים לשאוף בצורה נכספת ממש, לקשור את חייהם עם אדם אחד?
אני לא מתכחשת לחסרונות המונוגמיה, רק חושבת שהאנושות עוד לא מצאה מודל טוב יותר. לפחות בנתיים.

מפגש 2:
שיחה בסגנון wtf?!
אישה בשנות ה 40. לפני 7 שנים היא התגרשה מבעלה, יש ילדים, עזבה אותו לאחר שבגדה בו. היא עברה מה שאתן יכולות לדמיין, נישאה בשנית למי שהיה המאהב שלה, גרים באושר ומגדלים את הילדים משני הצדדים, במשמורת כמקובל.
היא צלצלה כדי לספר לי שהיא שוב מתגרשת. היא בגדה גם בו, בבעלה מפרק ב', מי שהיה המאהב שלה בפרק א'.
זאת אפילו לא הפעם הראשונה שהיא בוגדת בפרק ב', זאת פעם שנייה שהיא בוגדת בו עם ג'. מבולבלים?!
עכשיו בואי ספרי לי רביטל, שהמונוגמיה אשמה! זאת לא בעיה של מונוגמיה, זאת בעיה בסיסית שאנשים לא מרוצים ממה שיש להם. לא לומדים לאהוב את מה שיש להם. לא מאושרים אף פעם. לא מרוצים אף פעם. לא מוכנים להתאמץ כשיש קושי, רוצים פשוט עוד ועוד. הטבע האנושי הוא לא להיות מאושר, כי הטבע האנושי הוא לא להסתפק במה שיש לך וכל הזמן לרצות יותר.
אני שואלת איך, אישה שעברה את כל הסיוט של רומן בפרק א', ההסתרה, האשמה, ההתלבטות, פירוק משפחה, לעמוד מול הילדים... ועשתה בחירה לחיות עם המאהב שלה. לא למדת שום דבר? איך הרשית לעצמך להיות שוב כל כך לא זהירה עם החיים שלך, עם רגשותיהם של אהובייך, עם היציבות של ילדייך? איך נכנסת שוב למערבולת שכמעט גמרה אותך בפעם הקודמת?
בגידה ממושכת זה בעיניי סיפור של לרצות יותר ממה שיש לך, ולא בעיה מונוגמית.

מה עושים...?
היה ברור שזה יגיע.
הווא עכשיו מעורר כל רגש שהצליח קצת להירדם... ושוב זה יחזור חלילה.
רק אם יעבור מספיק זמן, זה יאבד מהטעם שלו, ותצליחי להיות אדישה כלפיו (וזה גם לא בטוח לצערי... מניסיון אישי).

את צריכה לקבל החלטה מה יעשה לך טוב.  
תהי אגואיסטית, תחשבי על עצמך.  מה טוב לאייבי!
החיים הכפולים האלה יזיקו עד מאוד.
זה להיות חיה-מתה.
תהי עם עמוד שדרה.

מחשבה שתוכל לחזק אותך (באופן הזוי ביותר)- שתמיד תוכלי לחזור אליו ושהוא ירצה (הם לעולם לא יסרבו לזה... איזה גבר יסרב??).

הבחירה אצלך.  
אז קדימה.

הי,
כרגיל, מה שנכתב זורק למחשבות. מחשבות קשות שצריך ניתוק.
שוב, אצילית, מביאה אותי למחשבות שאכן אני סוג של השלמה עבורו ותמיד אסתכל מהצד.
בחרתי הפעם, באופן חריג, לשתף אתכם בקמצוץ ממה שכתב, קצת להרגיש איך זה מרגיש מהצד השני, במשך יותר משנתיים
אשמח לשמוע ממך אצילית ובכלל אם כך זה היה נשמע.
אם זה נשמע כמו אדם שעובד עליי וחלקלק. כמו משהו שקרי כמו שרבים פה כתבו
אני מוסיפה שאחת התגובות שלו מתייחסת בדיוק למה שכתבתי לו ברוח הדברים פה בפורום. כמו שאומר "אחד", "צריך עצה". הנה:
את כל יום
ואת כל דקה
שמת אותי במקום של לבחור. לקחת החלטה. אולי בצדק ואולי לא.
לא יכול לקחת אותה.
והנה... למרות שבחרתי בבית כמו שאת אומרת. אני עדיין פה. כל יום וכל דקה. כל דקה.
אז כנראה שלא ממש הצלחתי לבחור. הא?
לא הבנת את הסיפור שלנו עד היום. את אולי קוראת הרבה ולומדת מאחרים ואולי נוח למוח שלך להכליל אותי בין שאר החומרים שאת ניזונה מהם אבל את לא ממש מצטיינת בלהקשיב לי. מעולם לא הצטיינת בזה.
לחילופין אולי אני סתום ונאחז בתיאוריה שלי בלי להבין שאת צודקת.
כך או אחרת זה לא משנה לי את הרגשות והגוש שיושב לי בין הריאות לגרון.

את אולי לא תביני אבל אני מרגיש חלש להיפגש איתך. בגלל שאני כל כך אוהב.
את מבינה.... לא יעזור לי כלום. אני עדיין צריך להסביר לך בשיחה למה גרמתי לך להאמין. למה השלתי אותך. ואת תסבירי לי שאני התייחסתי אלייך רק כמאהבת שלי. כמשהו שמשלים לי חוסרים.
לא רוצה שיחה כזו. את הרגת אותי בחייך ואת ממשיכה להרוג אותי במותך. לא מקבל את התיזה שלך. לא אקבל אותה בחיים.
השלוש מילים האחרונות שלך... הן אלו שגרמו לי ללכת. הן דוחקות אותי החוצה. זו לא בחירה שעשיתי. זה את שלא מאמינה לי.
ולכן אין לי ברירה

את יודעת מה... כל כך עצוב לי לקרוא שאני מרגיש שעשיתי טעות שסימנתי לך שאני עוד פה.
אני לא בשל לדמעות האלה שלי עכשיו.
את לא חייבת להגיב.
אני חושב שאני יודע מה שעובר עליך. זה אמור להיות לא רחוק ממה שאני מרגיש. למעט העובדה שאת חושבת (שלא בצדק) שהיית בצד בשבילי ולכן את אמורה להיות יותר פגועה
אני מתגעגע לכולך. לא רק לחיצוניות ונראה לי שאת יודעת את זה.

הי
מאיפה להתחיל?
מה שלומכן/ך?
התנתקתי קצת. לא יכולתי יותר. היה לי קשה עם כל מה שנכתב כאן. כל פוסט סחף אותי ברגשות למקום אחר וזה היה יותר מדי.
תוסיפו לזה תגובות של מצקצקים למיניהם שגורמים לדיון והשיח להיות יותר עקר וסטרילי.
התרחקתי.
מבינה יותר ויותר שזה תחום שאין בו באמת טיפול. פסיכולוג לא רקע בתחום לא באמת יכול להבין ולסייע.
לפרוק את אשר על ליבך פה - קשה, גם מבחינת הרצון לשמור על אנונימיות וגם הביקורת שלוקחת את הדיון או הניחום למקום אחר.
על אף הרצון הגדול של הרבה מהחברים פה
לגביי
התחתנתי מאהבה גדולה. הרגשתי שזכיתי בפיס. לא הבנתי חברות ממורמרות בזוגיות, בנישואים.
כל מי שראה מבחוץ ידע שנועדנו. שאנחנו זוג לחיים. הכל קשקושים ודיבורים. הכל עוד יכול להיות. אין ספק ששנים אלו יקבעו כך או אחרת.
אנשים הם דינמיים. בטח האינטליגנטיים, הסקרנים, אלו שקשה להם התמודדות עם תסכול, ואלו שזנחו את התחזוק. לא באשמתם, ככה החיים.
אז בעלי ממש מתאמץ וגם יותר מתוסכל כאשר מרגיש שאני לא משתפת פעולה. אני משתדלת אבל זה מאמץ שאני כופה על עצמי.
משהו חסר.... לפעמים זה נראה לי דברים שבאמת יש בביג ואין בבעלי. הדינמיות, הקלילות, החתיכיות, קצת רכלנות, ראיית פרטים לא מהותיים( כמוני), תחושת ה"מגיע לי ואני אנצח"
ולפעמים זה נראה לי שאני פשוט בתסמיני גמילה מהחומר הממכר הזה.
בכל אופן.... ביג שב.
נשבר.... כתב.
כמה מפתיע..... טוען שאילצתי אותו ללכת. לא הותרתי ברירה. הוא כלוא. לא מסוגל לעזוב. לא נתתי אמון ושברתי אותו. לא מסוגל להיפגש. חושב עליי בכל רגע וכל דקה.
מתכתבים. כבר שבוע.
אני, להבדיל מכל הפעמים הקודמות שומרת על עצמי. מסוייגת. מרוחקת. וזה קשהההה. אני כל כך הייתי רגילה לרדוף כדי שחלילה לא יעזוב. ואני מתאמנת בלהרגיע את עצמי ש.... בעצם אין לי מה להפסיד. כבר הפסדתי( בהנחה שקשר כמו שרציתי היה המטרה)
לא פשוט.
הוא לא מתרפס
כן כותב שצריך אותי, שבלי שכותב ומשתף אותי הוא ממש חסר אויר. אבל אני יותר מחושבת, חושבת על מה מתאים לי להגיב. לדוגמא: האם באינסטינקט לעזור לו עם הילדים?
בשישי כתב ששנינו שומרים על עצמנו, שהוא עדיין פגוע.
הפעם כתבתי שאני ממש לא מבינה על מה.
שזו ממש היתממות וכו'. שהייתי כל כך עבורו בגבולות גמישים. שהותיר אותי שבורה במקום הכי נמוך. על מה הוא פגוע??? הוא ענה.... אבל זה באמת פחות מתאים פה לפרט
בראשון כבר כתב שהוא בשל לפגישה אם ארצה. פגישה לדבר על מה שהיה.
לא הגבתי בנושא בינתיים.
אז כנראה שזה לא חוכמה כרגע המצב שאני נמצאת בו.
לא ממש איבדתי ולא ממש מתמודדת.
מצב מבאס. פשוט מבאס.

היי תמר, בעלי מודע למאמצים ושותף להם. הלכנו ליעוץ זוגי בעבר והוא לא ממש קידם אותנו אבל ייתכן שגם המוטיבציה לא היתה אז מספיק גבוהה וגם אני לא הייתי לגמרי מחוייבת בגלל הסיטואציה שהייתי בה. עכשיו, עם כל ההתמודדות שאני עדיין סוחבת... אני על זה ומשתדלת להיות אופטימית. האם את שוחחת עם בעלך על תחושותייך? או עדיין עסוקה בעיקר עם עצמך בפרידה הרגשית והמחשבתית מהמאהב?

היי רביטל. שמחה שאת עוד כאן .
ושמחה בשבילך שאת מצליחה לדבוק במטרה.
אני לא זוכרת, אולי שיתפת בעבר, לגבי בעלך.
האם בתחילת דרככם היתה אהבה גדולה? או שאת גם חשה שלא התחתנת מאהבה? ומה לדעתך הוביל אותך/אתכם למצב הזה?
והאם בעלך מודע למאמצים שלך עכשיו? או שזו החלטה שקיבלת עם עצמך?
אשמח אם תשתפי.
אצלי לצערי אין הרבה חדש. בימים עמוסים מאד מאד גם בענייני עבודה וגם עניינים אישיים ולכן קצת פחות עסוקה בזה כרגע (דעתי מוסחת).

היי תמר, אני עוד כאן
אעדכן שאני ממשיכה בדרך שבה בחרתי ונאבקת על הזוגיות בבית בכל הכוח. יש ימים שמרגיש לי שדברים מסתדרים וזה מחזק ומתגמל ויש ימים של משברים (תסכול/בילבול). התקופה של החגים עם האתגרים שלה, אבל מאוד מאמינה שזו הדרך הנכונה עבורי/נו עכשיו אז אני הכי על זה.
מה איתך, יקירה?