|
שלום לדורית ולחברי הפורום,
אני נשואה מזה 16 שנה + שני בנים (15 ו- 10). למעט השנתיים הראשונות, הנישואים אף פעם לא היו ממש טובים, והתיאור הכי טוב שאני יכולה לתת להם זו הקלישאה "עליות ומורדות". בעלי באמצע העשור השישי לחייו ואני אוטוטו מסיימת עשור חמישי. כלפי חוץ בעלי תמיד נינוח, חביב, בעל אבחנה חדה ודקה, מתקשר בגובה העיניים וקונסטרוקטיבי. אבל, ככל שהנישואים התקדמו, הוא התגלה כמי שבדרך כלל רואה את חצי הכוס הריקה, "מתאכזב" סדרתי, נוטה לרוגז וכעסים, פעמים רבות על דברים זניחים ובאופן בלתי צפוי, ובשעת כעס הוא פוגעני ומשתלח. אני מלכתחילה בעלת אופי סוליסטי, והגילויים האלה של בעלי כמובן העמיקו את הנטיה הזו מאחר ואף פעם לא יכולתי לדעת מתי יתרגז וממה. לכן מאז ומעולם העדפתי כמה שיותר להימנע מעימותים. אני עובדת במשרה מלאה, הוא תמיד עבד כעצמאי וכיוון את שעותיו בעצמו, אך בכל זאת לקחתי על עצמי את רוב האחריות לטיפול בבית ובילדים, בישולים, כביסות, משחק ולימודים עם הילדים, חוגים וכו'. מזה כ- 4 שנים בעלי מתמודד עם קשיים קוגניטיביים, אשר לאחר סדרת בדיקות מקיפה התגלו כאלצהיימר של הגיל הצעיר. למרבה הצער, מצבו מצוי בהדרדרות עקבית, גם אם בקצב איטי. בשלב הנוכחי של המחלה קשה לו להתבטא בבהירות ולנסח משפטים ורעיונות קוהרנטיים. כמו כן יש לו קשיי התארגנות קשים, עד כדי קושי מהותי להכין לעצמו אוכל או אפילו כוס קפה. הוא מצפה שאבין אותו גם אם דבריו אינם ברורים כלל. גם נטייתו לקורבנות העמיקה והוא מתמודד עם מצבו הקשה והמייאש (אובייקטיבית!) בהחצנה של התחושות הקשות, הטלת האחריות למצבו עלי ועל גורמים חיצוניים אחרים (הרופאה) ותלונות בלתי פוסקות. האינטראקציה שלו עם הילדים הפכה להיות קשה, במיוחד עם הבן הבכור, שבו מדי תקופה הוא משתלח בצורה קשה. הבן מצידו לוקח זאת קשה מאוד, על אף שהסברתי לו כמובן את הקשיים של אביו. אני מצידי מנסה לסייע לו ככל יכולתי, כמובן בכל ההיבטים הבריאותיים, וכן בדאגה לכך שתמיד יהיה אוכל מוכן ו/או קל להכנה בבית, להיות בחברתו אחר הצהריים ובערב. כמו כן כמובן אני מטפלת בכל יתר הדברים הדורשים טיפול: תחזוקת הבית ואנשי מקצוע, כביסות, קניות, סידורים, ניקיונות. כמו כן כמובן כל ההתנהלות הכספית היא על כתפיי, וכל ההתמודדות עם הקשיים הכלכליים שהמצב הזה יוצר. לאחרונה אני מרגישה שחיקה מאסיבית, עד כדי דיכאון ממש. אני מנסה להתמודד עם זה על ידי השקעה גדולה יותר בעצמי, התחלתי לאחרונה אימוני ריצה, אבל אני עדיין מרגישה אפיסת כוחות. כל בקשה של הילדים, וכל משימה נוספת שיש לבצע, מלחיצים אותי ומייאשים אותי. הילדים מרגישים בכך ורגישים לכך, ומודאגים מזה שאני עצובה, לחוצה או עייפה, מה שכמובן מגביר את העצב, הלחץ והעייפות שלי. אין לי אנרגיות לכלום למשל לא ניקיתי השנה לפסח ורק המחשבה על זה מייאשת אותי (למרות שגם הלכלוך גורם להרגשה רעה..) אין לי מושג כבר איך להתמודד אנא עזרו לי |
|
| צפה בנגמרו לי האנרגיות.. מה לעשות? בדף חדש |
תמר יקרה, תודה על התגובה.
אני מכירה את העמותות, שוחחתי מספר פעמים עם נציגיהן והאמת שהכרתי אותן גם קודם (גם אמי ז"ל היתה חולת אלצהיימר).
הסיוע שהן מציעות הוא קודם כל בדרך כלל לשלבים מתקדמים יותר של המחלה, וכן פחות מיועד לאנשים צעירים יותר.
מעבר לכך, באופן עקרוני אני יודעת להתמודד, הבעיה היא המחירים שההתמודדות הזו גובה ממני.
יש ימים שאני פשוט לא רוצה לקום בבוקר. או ימים שאני יושבת במשרד, מגיע סוף יום העבודה, ואני פשוט לא רוצה לחזור הביתה.
לפעמים אני חושבת, שאילו לפחות בעלי היה בעל טוב בשנים שעוד היתה לנו זוגיות הדדית, אז היום היה לי הרבה יותר קל. אבל לצערי אני סוחבת המון תיעוב, רתיעה וחשבונות לא סגורים איתו עוד מן השנים הקודמות.
