|
שלום לדורית ולחברי הפורום,
אני נשואה מזה 16 שנה + שני בנים (15 ו- 10). למעט השנתיים הראשונות, הנישואים אף פעם לא היו ממש טובים, והתיאור הכי טוב שאני יכולה לתת להם זו הקלישאה "עליות ומורדות". בעלי באמצע העשור השישי לחייו ואני אוטוטו מסיימת עשור חמישי. כלפי חוץ בעלי תמיד נינוח, חביב, בעל אבחנה חדה ודקה, מתקשר בגובה העיניים וקונסטרוקטיבי. אבל, ככל שהנישואים התקדמו, הוא התגלה כמי שבדרך כלל רואה את חצי הכוס הריקה, "מתאכזב" סדרתי, נוטה לרוגז וכעסים, פעמים רבות על דברים זניחים ובאופן בלתי צפוי, ובשעת כעס הוא פוגעני ומשתלח. אני מלכתחילה בעלת אופי סוליסטי, והגילויים האלה של בעלי כמובן העמיקו את הנטיה הזו מאחר ואף פעם לא יכולתי לדעת מתי יתרגז וממה. לכן מאז ומעולם העדפתי כמה שיותר להימנע מעימותים. אני עובדת במשרה מלאה, הוא תמיד עבד כעצמאי וכיוון את שעותיו בעצמו, אך בכל זאת לקחתי על עצמי את רוב האחריות לטיפול בבית ובילדים, בישולים, כביסות, משחק ולימודים עם הילדים, חוגים וכו'. מזה כ- 4 שנים בעלי מתמודד עם קשיים קוגניטיביים, אשר לאחר סדרת בדיקות מקיפה התגלו כאלצהיימר של הגיל הצעיר. למרבה הצער, מצבו מצוי בהדרדרות עקבית, גם אם בקצב איטי. בשלב הנוכחי של המחלה קשה לו להתבטא בבהירות ולנסח משפטים ורעיונות קוהרנטיים. כמו כן יש לו קשיי התארגנות קשים, עד כדי קושי מהותי להכין לעצמו אוכל או אפילו כוס קפה. הוא מצפה שאבין אותו גם אם דבריו אינם ברורים כלל. גם נטייתו לקורבנות העמיקה והוא מתמודד עם מצבו הקשה והמייאש (אובייקטיבית!) בהחצנה של התחושות הקשות, הטלת האחריות למצבו עלי ועל גורמים חיצוניים אחרים (הרופאה) ותלונות בלתי פוסקות. האינטראקציה שלו עם הילדים הפכה להיות קשה, במיוחד עם הבן הבכור, שבו מדי תקופה הוא משתלח בצורה קשה. הבן מצידו לוקח זאת קשה מאוד, על אף שהסברתי לו כמובן את הקשיים של אביו. אני מצידי מנסה לסייע לו ככל יכולתי, כמובן בכל ההיבטים הבריאותיים, וכן בדאגה לכך שתמיד יהיה אוכל מוכן ו/או קל להכנה בבית, להיות בחברתו אחר הצהריים ובערב. כמו כן כמובן אני מטפלת בכל יתר הדברים הדורשים טיפול: תחזוקת הבית ואנשי מקצוע, כביסות, קניות, סידורים, ניקיונות. כמו כן כמובן כל ההתנהלות הכספית היא על כתפיי, וכל ההתמודדות עם הקשיים הכלכליים שהמצב הזה יוצר. לאחרונה אני מרגישה שחיקה מאסיבית, עד כדי דיכאון ממש. אני מנסה להתמודד עם זה על ידי השקעה גדולה יותר בעצמי, התחלתי לאחרונה אימוני ריצה, אבל אני עדיין מרגישה אפיסת כוחות. כל בקשה של הילדים, וכל משימה נוספת שיש לבצע, מלחיצים אותי ומייאשים אותי. הילדים מרגישים בכך ורגישים לכך, ומודאגים מזה שאני עצובה, לחוצה או עייפה, מה שכמובן מגביר את העצב, הלחץ והעייפות שלי. אין לי אנרגיות לכלום למשל לא ניקיתי השנה לפסח ורק המחשבה על זה מייאשת אותי (למרות שגם הלכלוך גורם להרגשה רעה..) אין לי מושג כבר איך להתמודד אנא עזרו לי |
|
| צפה בנגמרו לי האנרגיות.. מה לעשות? בדף חדש |
אלוהים...אני קוראת את מה שאת מספרת ורואה את הקדימון של החיים שלי.
בעלי מבוגר ממני בקרוב ל 20 שנים. שני ילדים.
גם אצלנו הדינמיקה בבית ממש דומה למה שסיפרת על השנים המוקדמות לנישואים עם הבדל שמבחינה כלכלית אנחנו אולי יותר מסודרים.
וגם הוא עם הגיל הולך ונהיה יותר תוקפני, דיכאוני ותלותי, אבל עדיין מתפקד ועובד. אני משתדלת לגייס את כל האמפתיה שלי ולשמור על בית מתפקד אבל באמת חשה קושי רב לאור כל מה שנאלצתי לעבור ולספוג ממנו בשנים המוקדמות שלנו - התנהגות נרקסיסטית למדי.
אני חושבת שזה מעולה שאת מקדישה לעצמך זמן למרות הכל. מתארת לעצמי שזה שובר את הלב לראות את הילדים נפגעים מהמצב הזה , אבל זה מה יש, זאת המחלה וכמו שאמרו יש קבוצות תמיכה וגופים להתייעץ איתם. אני מבינה לליבך, יודעת בדיוק מה עובר לך בראש ברגעים האלה שאת לא רוצה לחזור מהעבודה. המתח בבית, חוסר האונים. מבינה הכל.
מדובר במחלה דגנרטיבית ללא מרפא, אז אני מניחה שאין מה לצפות לשיפור. מה שכן יוכל להשתפר, סלחי לי על זה שזה אולי ציני - הוא העובדה שיום אחד, הוא כבר לא יהיה מספיק "איתנו" בשביל להיות תוקפני ולרדת לחייכם. המודעות שלו למצבו שבוודאי קשה לו מאוד, תלך ותדעך יחד עם שאר התפקוד הקוגניטיבי ואז יהיה לך בעל מטופל סיעודי על כל ההתארגנות הקשורה לזה , אבל הוא כבר לא יתקוף אתכם, ולך אולי יהיה יותר קל להתייחס אליו בחמלה כי הוא באמת יהיה קשיש מסכן וחסר אונים. לא ישאר זכר מהגבר שרדה בך משחר נישואיכם. את תוכלי להמשיך לחיות את חייך, נוכחותך התמידית כבר לא תהיה נחוצה כי מן הסתם הוא יזדקק למטפל או שיהיה במוסד סיעודי. אם את עדיין מספיק בריאה, יתכן ותוכלי בשלב מסויים להתפנות ולשקם את חייך. בינתיים, השתדלי לשמור על עצמך.בסוף, לא נולד האדם שיכול לעצור את הזמן. וגם זה יעבור.
