לא יודעת מה בדיוק וכמה בדיוק. למעט איזשהי התכתבות. כמובן שלא יכל להרחיב.
אז לכמה זמן הוגלתי עכשיו?
ודווקא כשניסיתי לקרר ולצנן את העניינים. האבסורד. קשר שנשען ברובו על התכתבויות. 
לא מיניות. 
לא מקנאה בה בכלל. מקווה שיעברו את זה בשלום, לא רק בשבילם אלא גם בשבילי.
לא בא לי להתמודד עם בעלי בהקשר לדבר כזה. 
הפגיעה בו לא הוגנת.
ולכל הנשמות הטובות, המזהיר, ברק ושאר ירקות- כן. יודעת מה תכתבו. גנבתי לבעלי את החיים, אני פח אשפה, צריך לסקול אותי באבנים בכיכר העיר ועוד. מצטערת שחוויתם פגיעה ושהיה לכם רע ועצוב בחיים. זה באמת לא מגיע לאף בן אדם. 

האם זו את רביטל?
ואם לא, מי המשתפת?

תכלת,
וואו שנים לא ראיתי אותך פה, האמת... לפחות שנה. חשבתי שהכל מאחורייך.
לטובת כולם פה, על מנת שתוכלי להתייעץ ולקבל תמיכה- כיתבי כמה מילים על ההיסטוריה.

תמר- תכלת היא מ"בוגרות" המחזור הקודם: אצילית, אנגלה, שמש, תהל....

אייבי לא נראה לי ממש כמו ״מבוגרות״ המחזור הקודם..אבל לא חסר לי...
אז תקציר...קשר שהתחיל בהתאהבות טוטאלית (שלי כמובן), אינספור ניסיונות לחתוך. כמה תקופות של נתק וחזרה, רוב המוחלט שלו. 
״כרגיל״ מצב בבית עגום, עם בעל שלא ממש מבין, תומך ומפרגן (ברק- אל חשש לא מצדיקה את הדבר הזה. כן, סקילה באבנים. מכירה את התזה שלך)
ניתוק ריגשי מהבעל, טיפולים זוגיים, אישיים. 
בחלק הראשון של הקשר עם האחר, זה חווה במגע מיני. לנוכח המציאות (קורונה ביץ) מפגשים פחתו משמעותית, ודווקא משם הקשר הפך להיות חברי הרבה יותר, ״עמוק״ יותר. גם שם ידענו עליות ומורדות. 
ולאחרונה הרגשתי שאני מעוניינת שנשאר שם. חברים. אבל, לא אמרתי לו את זה בקול. והאמת? לא יודעת אם האמנתי לעצמי. 
ומבין ההתכתבויות היותר תמימות. ״נתפסנו״. תודה לאל שלא תפסה התכתבויות של ההתחלה. לא רוצה לדמיין מה היה עובר על האישה הזו.
בגידה זה דבר קשוח. ולא רק בקטע של האקט המיני וזה. זה מרסק אותך וטורק אותך חזק למטה. 
אני כמובן אכנס לשתיקה מוחלטת. רק שאנחנו באותה סביבה, כך שייתכן שמכורח הנסיבות לא באמת נהיה בנתק. 
אני מקווה בשבילם שהם יצמחו מזה. 
אני לא הראשונה שלו. אולי גם לא אהיה האחרונה.
לא יודעת כמה מכל זה היא יודעת. אי הידיעה מה הולך שם לא פשוט. לא יועדת אם אני צריכה להתכונן ״לדפיקת דלת״ אצלי בבית...
וברק- וואלה יש מצב שהמשאלה שלך תתגשם ואם זה יודע לבעלי אז באמת פה יסתיים הסיפור שלי.

היי תכלת,
מה שלומך?
אפשר לשאול כמה זמן הייתם בקשר?
ומה התהליך שעשית בשביל לנסות לסיים את הקשר?

קצת פחות מפרק הזמן שלכם...
בהתחלה נפרדתי ממנו. חתכתי ממנו כל קשר.
הלכתי לטיפול אישי.
אחכ לטיפול זוגי. הייתה שוב התקרבות מצידו. חזרנו. אנחנו באותה סביבה. ככה שזה מקשה יותר כשבאמת רוצים נתק.
וככה חוזר חלילה. 
תשמעי, כמו שכתבו פה, זה כנראה מסתיים או כשיש גילוי, או כשיש רצון של צד אחד לממש את הקשר בצורה פורמלית. והאכזבות וכאב הלב כבר נמאסו.
יש בזה זיוף הרי. וכתבו פה רבות על העניין שלנו בתוך הדבר הזה.
כן אהבה, לא אהבה, זיון, או הבל הבלים.
ייתכן שהכל נכון וייתכן שלא.
רק ממרחק הזמן כנראה נדע. ואחרי שמשהו ישתנה. אחרת הריקוד הוא אותו ריקוד.
כפי שייעצו לך פה. רק ברגע שתי כי מהאחר שלך. ותהיו בנתק אמיתי של כמה חודשים תוכלי להבין אם מה שיש לך עם בעלך שווה עבודה או לא. וגם אז זה לא תשובה של כן ולא. או תשובה שתקבלי מיד או ביום אחד.
אין ספק משהגענו לנקודה הזו, קשה מפה להתרומם

היי תכלת, נראה לי שהלקאה עצמית את לא חוסכת מעצמך וגם האמפתיה הכנה שיש לך לאישתו וההכרה בכאב הנורא שבבגידה, כל אלה מוכיחים שיש לך רמת מודעות גבוהה. לצד זה נכנסת או נקלעת לסיטואציה של התאהבות סוחפת שאת לא מתגאה בה, אך זו היתה המציאות והכרת בה ואפילו בחרת בשם תכלת כנראה כי ידעת שאת לא טלית שכולה תכלת. ברור שהיה כאן גם שיתוף פעולה מלא מצידו של אותו הגבר והוא צריך לתת את הדין וחשבון לאשתו אבל בכל מקרה כרגע המצב הוא נתון והסיפור נגמר ובאופן כואב כך שאין מה להתעסק במה היה ולמה, אלה מחשבות שבטח תנתחי עם עצמך בהמשך.
בסיפור כזה מזדהים מייד עם הכאב של אשתו, שערב חג נפלו עליה השמים, זה נורא. יחד עם זאת גם את כואבת עכשיו את הפרידה מאהוב שהיה איתך תקופה ארוכה והחרדה שזה יגיע אלייך הביתה בוודאי גדולה גם היא. אני מקווה בשבילך שהנזק לא יחמיר ולהם אני מאחלת שיצאו מזה בשלום. וגם שולחת לך חיבוק ועידוד לתקופה הקרובה של ההתמודדות עם הפרידה וחוסר הבהירות.

רביטל היטבת להגדיר את התחושות. תודה על התגובה. והתמיכה הווירטואלית.
ממש תמצתת את בליל הרגשות
מחכה לשמוע משהו, כדי לדעת שאפשר לפחות ״לנשום״. עד מתי להיות בדריכות?
אני באמת לא מקנאה בה. אני לא יודעת איך ומה גילתה, אבל מה שזה לא יהיה משהו שם יהיה קשה וכואב. מקווה שיש לה מספיק ביטחון עצמי במה ומי שהיא ושהיא תדע להתרומם מזה.
אני לא חושבת שהיא גילתה את כל האמת. אני לא יודעת כמה הוא סיפר. אי וודאות אחת גדולה.

תשמעי... אני חושבת שאני קצת יותר חדה ופרקטית בהמלצותיי, לפחות כך עם אחרים
להבדיל מהעבר, מבין המילים את נשמעת לי יותר שחוקה, עייפה והמובן מאליו - במתח מחוסר הוודאות
אחלק את עצתי -
מבחינתך - אני חושבת שקיבלת פה הזדמנות פז לפתוח דף חדש בחייך. קרוב ל-4 שנים לחיות חיים כפולים... נשמע לי קשה מנשוא. ממש התעללות עצמית.
אם תוכלי, נסי להגיד לעצמך שזו הזדמנות עבורך להתפתח, להרגיש חופשיה, שהפעם הנתק הוא לא בגלל הדינמיקה ביניכם אלא המציאות התדפקה על הדלת.
כן הייתי מנסה להעביר לו מסר בכל צורה אפשרית, שמה שלא יהיה - שלא ימסור לאשתו פרטים עלייך. חד משמעית. האם מעולם לא דיברתם ביניכם מה קורה בסיטואציה שכזו? אמרת שאתם נמצאים באותה סביבה. נסי להעביר מסר.
לגביו - סיפרת עליו בעבר שאת לא הראשונה שלו. אם אני לא טועה, אמרת גם שאם תיפרדו גם אחרייך תבוא מישהי. את כ"כ מרחמת על אשתו. את חושבת שעד היום, כ"כ הרבה שנים, היא לא הרגישה כלום??? היא לא מבינה עם מי היא חיה?
אני לא מכירה אותך אישית, אבל מתוך היכרות עם מצב דומה, אמוציונלית אולי לא תוכלי להתחבר למה שכתבתי. אבל לוגית - את קיבלת כרגע הזדמנות, לצאת לחיים חדשים.
תדאגי עד כמה שניתן שלא יגיד כלום ותפתחי דף חדש.
תעדכני מה קורה איתך
ולכל המייעצים והמתייעצים פה בפורום
הלוואי והאביב הזה, החג הזה שיש בו זמן לאתנחתא וחשיבה יחזק כל אחד ואחת פה להתמודד עם החלטותיו, עם הקשיים כדי לצאת למקום טוב יותר. מעבדות לחירות
אייבי.

אני דווקא מאוד מתחברת, ריגשית לוגית.
אני יודעת שזה סוג של ״הזדמנות״, באמת לשים את זה מאוחר ולנסות להמשיך הלאה. זה הקטע הקשה- להמשיך הלאה. ההחלטה להישאר בקשר הזה לא נבעה מכך שהכל תותים במערכת יחסים הפורמלית והחוקית שלי. להסתכל על המציאות בלבן של העיניים גורם לי לרצות לברוח. קשה לי להשאר שם (מחשבתית ומן הסתם פיזית) ולהתעסק בשאלה איך הגעתי עד הלום ומה אעשה מעכשיו ואילך.
למרות כל השנאה העצמית בקשר כפול, וכל שאר הדברים הלא טובים שמתלווים לזה, יש שם משהו שמאפשר בריחה, שמאפשר רגיעה,זמנית, שמאפשר תחושה של אהבה, זמנית. שמאפשר עיניין.
תשמעי, לא רוצה ״לשפוט״ אותה, אני דיי בטוחה שהיא ידעה דברים, שאלתי אותו לא פעם, מה אישתך אף פעם לא חשדה? טען שלא. 
אחריי אחרי שזה התגלה חלקית כבר לא בטוחה שיהיה לו. הוא צריך להיות טיפש להמשיך בזה אחרי שחשדות מוצקות עלו וקצת הוכחות. 
האמת שלא יצא לנו לדבר על זה. לא דיברנו מה יקרה אם. אין לי איך להעביר לו מסר. מרגישה שכל ניסיון שלי יחמיר את המצב. דום שתיקה במצבים האילו. נראה לי הכי טוב. בתקווה שאם תהיה סכנה הוא יוכל להתריע לי לפני. 
אז איך הגעתי עד הלום? עצובה לאבד גבר שגם ככה לא היה ״שלי״...
איך משקמים זוגיות שהמנוע הפנימי שלה עייף לגמרי?
זו הולכת להיות תקופה קשה, לא באמת נוכל להיות בנתק טוטאלי. וזה מכורח המציאות.

מבינה לליבך.
נמצאת בסיטואציה דומה. קשר שהסתיים לאחר שאשתו גילתה. הקשר שלנו היה קצר יותר. שנה בלבד. היום, 4 חודשים אחרי, אני עדיין חושבת עליו ומתגעגעת. לא רוצה לחשוב מה היה אילו היה ארוך וממושך יותר. גם כך החזרה לאחור, למציאות ולבן הזוג קשה מאד.
אצלנו מה שראתה לא השאיר הרבה מקום לדימיון. היא איימה לעזוב את הבית והוא חתך ברגע. היה לו יותר מדי מה להפסיד אך בעיקר חשש לשלום ילדיו.
שאלת "לכמה זמן הוגליתי?". יכולה לומר לך שאם יצליח לשכנע את אשתו שזה שום דבר, את עוד תשמעי ממנו. ובמילים אחרות, אם תהיה לו אפשרות להמשיך הוא ימשיך. רק אם זה יהיה "או אני או היא" בזאת סביר להניח שהקשר שלכם יסתיים (אחרי שיחת פרידה).

תמר תודה על התגובה.
אני חושבת שלאלמנט הזמן לבדו הוא לא אינדיקציה לטוב הקשר או הקושי. יכול להיות קשר של שנה, שהייתה שם אינטימיות ריגשית ופיזית אינטנסיבית ויכול להיות קשר של שנה של שיחה פעם בשבוע ובעיקרו וירטואלי...
מה אישתו גילתה? ואיך?
תשמעי, שאלו אותי אם דיברנו על מקרה ש..אתם דיברתם מה יקרה ביום ש...?
אין לי ספק ולו הקטן ביותר שהוא יבחר במשפחה שלו ובבית. לא דיברנו מעולם על מימוש הקשר. לא אכחיש שכשהייתי בתקופת ההתאהבות הקשה אז ברור שרציתי שירכב איתי יחד לעבר השקיעה...
מכורח הנסיבות אני אשמע או אתקל בו בכל מקרה...הייתי שמחה שלפני שזה יקרה, אם היינו יכולים לשוחח. לשמוע איזה סימן, אות חיים. 
מה את עושה לשקם את היחסים עם הבעל? בעלך לא חשד בכלום? 
האובדן משמעות ותחושת הבדידות הן הקשות לי ביותר

את צודקת לגבי עניין הזמן. אנחנו היינו בקשר שנמשך שנה. הקשר התחיל ממש רגע לפני שפרצה הקורונה, ויחד עם העובדה שלשנינו ילדים צעירים מאד, יצא לנו מעט מאד להיפגש פיזית. ועדיין, הקשר היה מאד מאד אינטנסיבי ברמת התקשורת. לא היה יום שהתחלנו בלי לומר בוקר טוב זה לזה. ויום ששכבנו לישון בלי לומר לילה טוב. היינו מתכתבים עשרות פעמים ביום. הוא היה זמין לי כמעט בכל רגע נתון, כולל בסופי שבוע ובחגים. ולכן, על אף המרחק הפיזי, חשתי אותו מאד קרוב. תמיד זמין. תמיד קשוב. איכפתי. דואג. מתעניין. אם הייתי קצת במצב רוח, מיד היה מנסה לשמח ולהצחיק אותי.
גם אנחנו לא דיברנו על מימוש הקשר. היה ברור לשנינו שזו לא אפשרות. וגם אנחנו לא דיברנו על מה יהיה אם מישהו יגלה משהו. אבל - הייתי לגמרי מודעת לתסריט הזה. ידעתי לכל אורך הקשר שזה בדיוק מה שיקרה לו מישהו יגלה משהו. ולכן , כשזה קרה, לא הופתעתי. ולא התאכזבתי ולא כעסתי עליו. אלא התמלאתי בכעס על עצמי. כעס על שהרשיתי לעצמי להיפגע ככה. כעס על זה שלמרות שידעתי שזה בדיוק מה שיקרה הרשתי לעצמי להיסחף ככה עם הלב. כעס שהרשיתי לעצמי להכיר אותו בצורה כזו.
אני לא יכולה לפרט בדיוק מה ראתה אבל ראתה הודעה. כזו שגרמה לה להבין מיד במה מדובר...
הימים אחרי הגילוי היו איומים. תחושת ריק עצומה. געגועים. הוא חסר לי נורא.
לו זה באמת יסתיים, אני יכולה לעודד אותך מעט בכך שהזמן מרפא. והכאב פוחת עם הזמן. גם תחושת הריק משתפרת מעט. אבל לא אכחיש, עד היום, כבר יותר מ- 4 חודשים אחרי, אני עדיין משלמת את המחיר של ההרפתקאה הזו.

תשמעי, אומרים שהזמן הוא התרופה הכי טובה.
לא יודעת מה יוליד יום. אני רק מקווה שאצליח להתרומם מפה ולשנות את דרכיי. הניסיונות האילו שוחקים אותי. ייתכן שעכשיו המציאות הזו תהיה נקודת מפנה.
ברגע שנכנסו לדבר כזה, מאוד קשה לעשות undo 
צריך תעצומות נפש כדי לשקם מערכת יחסים עם הבעל, כשאנחנו יודעות שיש סוד ענקי. 
קצת כמו משהו שנידון לכישלון מראש...
איך אפשר לבנות תקשורת ושיח פתוח, כשיש עוד חלקים מוסתרים? איך אפשר כשהמצפון דופק בפלאשבקים? כשיש עדיין רצון לקיים קשר עם האחר? זה עובד הפוך, ככל שאני רוצה להתנתק אני מרגישה שאני נשאבת (מחשבתית). 
ככ קשה לחשוב על הגבול הזה של אמון. כשבעלי חושב שהכל בסדר והרגע אחד יכול להיוודע לו האמת. הפגיעה הזו שאני אחראית אליה. היא קשה.
וכל התובנות האילן ועדיין לא התרחקתי כמו מאש.
לא מובן .

מה מה מה את עושה פה?
אוי אלוהים.
עברו בערך שנה וחצי, שנתיים מאז ששמעתי ממך?

הייתי רוצה להגיד שאני מצטערת על מה שאת עוברת, על הכאב שכולכם עוברים כרגע... אבל אני לא יכולה, כי על אף ההפתעה למראה השם שלך שחזר, והידיעה שאת עדיין בלופ הזה, ואני יודעת כמה את מודעת למעשייך, ואני לא הופתעתי בכלל לקרוא על ייסורי המצפון שאת מתארת, כי אני יודעת מהיכן הם מגיעים, ואני זוכרת שהם היו שם תמיד... ועל אף הדקירה לקרוא על אישה אחרת שחרב עליה עולמה כרגע... אני בעיקר שמחה בשבילה. אני שמחה בשביל אשתו שגילתה את האמת, כי לאף אחת לא מגיע לחיות בשקר במשך 4 שנים, בדיוק כפי שאף אחת מכן לא הייתה מוכנה לחיות בשקר, אפילו לא חודש.
ואני שמחה בשבילה מכיוון שזה הדבר הנכון, לדעת את האמת על המציאות שבה את חיה. זאת זכות בסיסית שנשללה ממנה.
ואני שמחה בשבילה מכיוון שהיא יכולה להחזיר שליטה על החיים שלה.
ואני בעיקר שמחה בשבילה, מכיוון שהיא הייתה מוכנה ובשלה לגלות את האמת. אני שמחה, מכיוון שהיא רצתה לדעת. היא הרגישה את השקר, והוא כנראה היה בלתי נסבל ובלתי ניתן להתעלמות יותר, היא חיפשה אותו, ואני שמחה שהיא מצאה את מה שהיא חיפשה. הייתי מעדיפה שהיא תמצא אמת אחרת. אבל זאת המציאות, ואני שמחה בשבילה שהיא חשפה את המציאות של עצמה, זה מגיע לה, כפי שזה מגיע לכל אחת מאיתנו. וזה לא משנה אם הם יישארו ביחד או לא, מה שמשנה זה שיהיה לה סוף סוף say בעניין, ושההחלטה תהיה גם בידיים שלה, ולא שאחרים ינווטו את החיים שלה בעיניים קשורות.

ולך אני מאחלת שזה יסתיים ויהיה מאחורייך במהרה, אני יודעת כמה היה לך קשה עם החיים הכפולים, אני זוכרת שהתאכזבת מעצמך, או לכל הפחות הופתעת מאוד... מאחלת שתעברי את זה ותתחילי מחדש, כי מגיעה לך התחלה חדשה.

מילא החיים שלך, גם כך הם העונש שלך
לא קל לחיות עם אות קלון כל החיים.
אבל פירקת משפחה, הכאבת לאשה וילדים אחרים.
חוץ מלהפסיק לצום בכיפור באמת
אין לי אין לי

איפה אתה אדוני? ישנת?
למה שאאשים אותך? אתה פה כקול (קיצוני ובוטה) אבל עוד קול. 
לעיתים דעותייך מצליחות להצחיק אותי, מרוב שהן בוטות.
נכון, אות קלון זה דבר שקשה לחיות איתו. לכן נותר מנגנון בגוף (דיסוננס קוגניטיבי) שמטפל בדיוק בזה. צריך לעשות עבודה על המח כדי להבין את זה. 
תחשוב שהגוף שלך תוקף אותך. מוח רוצה דבר אחר והרגש מושך אותך למקום אחר. ממש מלחמה.
תודה לאל, עדיין לא פירקתי משפחה. מה שהיא גילתה, לא אמור לפרק את המשפחה שלהם. (לפחות ממה שאני יודעת) וזו הזדמנות שלהם לצאת לדרך חדשה.
ברק, המשפחה שלהם כבר הייתה מפורקת, הילדים שלהם כבר חיו בסביבה לא בריאה. זו הייתה עטיפה.
אני הייתי הזרז (מכורח הנסיבות) להחצין את זה החוצה.
אני לא אמורה לצום יותר כדי לכפר על המעשים? לא עובד ככה? 

זו פעם רביעית שאני מנסה להגיב לתגובתך
אני לא יודעת אם אצליח

הזמן עובר כשנהנים...
אכזבה, פליאה ומה לא. בליל של רגשות.
זה לא מעשה שקל לעשות ולהישאר אדיש לעצמך.
איפשהו אני גם שמחה בשבילה, אני מקווה שהיא תוכל להתרומם מזה ולתעל את זה נכון עבורה.
לא מגיע לאף אחד להפגע בצורה כזו. 
היינו צריכים לבחור דרך אחרת להתמודד עם הבעיות שיש לנו בנישואים, בבעיות עם הבן זוג.
אך, לפעמים חוכמה שבדיעבד היא כזו.

לעיתים, מוצא אדם את עצמו במצבים שנפשו לא שיערה ואין לו את תעצומות הנפש לעשות את המעשה הנכון. 
ואת צודקת, כנראה שזו שעתה לגלות, להיות מוכנה להתמודד עם האמת (החלקית)
מצפה להם דרך, ומקווה שעבורי האילוץ הזה יצליח סוף סוף להוציא אותי מה פלונטר הזה. ואצליח לקחת אחריות למעשיי ולבחירות שלי.
הלוואי ואוכל להכנס לפורום בעוד תקופה ולהגיד משהו אחר ולא ליזור על אותו התקליט.
תודה שהגבת

אני מציעה לך להיעלם ולרדת למחתרת. ייקח לה זמן להחליט מה לעשות, אבל כל עוד היא לא מחליטה לעזוב אותו, היא כנראה לא תשלח לך ריקושטים. ברגע שהיא תחליט שזה נגמר, אני כבר לא יודעת. או לחילופין, אם את תהיי כה פזיזה ותצרי איתו קשר, יש מצב שהיא תתעצבן ותרוץ לבעלך, או למקומות אחרים.
אם לא תעשי תנועות חדות, קחי בחשבון שרוב האנשים במצב כה נמוך וחסר אנרגיות, מבינים שנקמה, שנאה, קנאה - כל אלה פעולות שרק יסלימו מצב רעוע גם כך, ולא נראה לי שהיא תבחר להסב לך נזק, אם היא תדע שזה הסתיים.
הלוואי ופיסת החוכמה הזאת הייתה מנת חלקה של האישה בצד השני של הסיפור שלי, בחיי שאין לה מושג על איזו אישה טובה היא נפלה, מישהי אחרת הייתה עושה ממנה קרקס. היא פשוט לא חדלה ולא הרפתה, וזה כשאני יודעת עליה ה-כל, ועל המשפחה שלה, הילדים, העבודה שלה... אני לא מבינה אם היא הייתה יותר אמיצה או יותר מטומטמת, אבל היא לא חדלה מכל מיני מניפולציות... בחיי אנשים לפעמים ממש לא ברורים. ורק המנטרה היומית שלי, שלא פותרים מצב רעוע בעוד מעשים גרועים, הצילו אותה מטמטומה.
תהיי חכמה יותר, בקיצור, לא בטוח שאשתו של הבחור שלך אדיבה כמוני.

לא הייתה לי כוונה אחרת. למה שאצור איתו קשר...?
את רצינית שהיא המדיה ליצור איתו קשר גם אחרי שידעה שאת כבר יודעת? מה היא רצתה?
וואו. זה הופך את זה לקשה שבעתיים.
אני רק רוצה לדעת שעין הסערה חלפה. וככל שיש שקט זה יותר טוב מבחינתי.
לא מעוניינת שהוא ייצור איתי קשר. 
אבל שוב מכורח הנסיבות, לא תהיה ברירה.
נצטרך לראות איך להתנהל בתוך זה.
אני גם לא חושבת שהיא גילתה את ״המידע״ שאת גילית. היא גילתה משהו ״עדין״ יותר. עכשיו השאלה כמה מכבש של לחצים וחקירות היא תרצה להפעיל. 
וכמה היא תרצה להתמודד עם האמת. 
היא יכולה לפתוח לעצמה תיבת פנדורה. מסכנה. להבין שחיים שלמים חיית בשקר. 
טוב. המצב דיי דפוק. הלוואי וכל זה יתברר לטובה

לגבי החלק הראשון של דברייך: אוהוהו, אכן כן. זאת הייתה דרמה טורקית בפרקים, צריך בינג' בשביל זה.
לגבי החלק האחרון: כמובן שזה יתברר לטובה. אין לי ספק, מכיוון שהאמת היא תמיד הדרך הנכונה. לכולם.
לגביה, אם היא תפתח את תיבת הפנדורה, כולל רומנים קודמים וכולי, סביר להניח שהיא לא תישאר איתו.

מה היא ניסתה להשיג? בעלך לא אמר לה, לא ליצור יותר קשר? לא מבינה את הקטע. באמת. לא פחדה שזה יגיע לבעלה? 
תשמעי, תלוי בבשלות של הבן אדם, לא יודע אם אני סגורה על ההחלטה הזן שאמת תמיד עדיפה. זה תלוי מתי האמת הזו מגיעה.

אהם, זאת שאלה מצוינת. שאלתי זאת עשרות פעמים.
מה היא רצתה? כל פעם משהו אחר, הכל היה תירוצים.
בגדול היא רצתה אותו. לא, בעלה לא עניין אותה ושום דבר לא עניין אותה ולא הפחיד אותה והיא הייתה מוכנה לוותר על הכל, אם כי בתקופת הבגידה לעיתים פה ושם היא הביעה הסתייגות מוסרית ממה שהיא מעוללת לי (אל תדאגי, זה עבר לה מהר מאוד). היא התאהבה באופן מוחלט מאוד מהר, לא רוצה לפרט את מה שאני יודעת, אבל כנראה על רקע של חסר גדול שלה, ליטרלי פירטה תוכניות משותפות לעוד שנה ושנתיים, מה יעשו ולאן ילכו. היא נחשבת מצליחה, ביטחון עצמי מופרז, מבוגרת ממני, רגילה להשיג את כל מבוקשה, אני לא חושבת שהיא בכלל חשבה שאני מכשול. היא הייתה בשוק מוחלט מהפרידה, ועוד יותר בשוק מהבחירה שלו להישאר איתי ולשקם את הקשר. והיא לא התכוונה ללכת בלי לקבל תשובות. בכל פעם שהיא קיבלה תשובות, הן לא מצאו חן בעיניה ואז היא חזרה כדי לקבל תשובות אחרות.
צריך לזכור שהוא לא רק חתך איתה את הקשר ואמר מפורשות שאנחנו מאוד מאוהבים, מאוד ביחד ומשקמים את הנישואים, הוא גם חסם אותה בכל הערוצים שבעולם. כך שכדי ליצור איתו קשר היא הייתה צריכה לנקוט בכל מיני אמצעים ומניפולציות, והיא נקטה גם נקטה.
בתחילה היא ביקשה תשובות והוא אמר לה שזאת הייתה טעות, אפילו התנצל, פשוט טעות שלא הייתה צריכה לקרות. היא לקחה את זה מאוד מאוד קשה, וחזרה שוב לקבל תשובות אחרות. אז הוא שינה מעט את גרסתו, וגם זה לא עזר, וכל כמה שבועות או אפילו חודשים, היא מצאה תירוץ לצוץ משומקום: עניין מקצועי. אח"כ מה שלומך. אח"כ אני יודעת שאתה בנישואים טובים, אולי נהיה רק ידידים. אח"כ אולי נברח ביחד. טוב אז רק ידידים.
הוא ניסה לא להגיב, הוא ניסה להגיב יפה, הוא ניסה להגיב מגעיל, הוא ניסה להיעלם.
לקח לה למיטב ידיעתי לפחות שנה להתגבר על זה, שזה הרבה הרבה יותר זמן ממה שהבגידה הזאת נמשכה בפועל.
והייתי צריכה לשמוע בכל הזמן הזה את הבכי *שלה* ואת התלונות על הדיכאון, הפגיעה, נהייתי חולה, ירדתי במשקל, עליתי במשקל - עופי מפה כבר! אני לא באמת יודעת מה עבר עליה ואין לתאר כמה שלא אכפת לי, הייתי בדיכאון קשה בעצמי, מתמודדת עם לילות ללא שינה וימים שהם לא ימים, רוצה למות.
בסוף הוא היה צריך להיות מאוד מאוד מאוד מגעיל אליה כדי שהיא תפסיק, וכך היה, מכיוון שארזתי לו תיק ענקי ואמרתי לו שייצא מהבית ויחזור אך ורק כאשר הוא יכול להישבע לי שאני לא אראה שוב את השם שלה או אשמע את קולה אי פעם לעולמים, כי אני עם הסתומה הזאת לא מוכנה לחלוק את חיי.

וואו, תשמעי. התאהבה חזק. ולא ראתה כלום בעיניים חוץ ממושא אהבתה. 
מעניין מה התגלגל איתה- אולי היא בפורום הזה...
אם הצליחה ״לחזור״ לבעלה.
יודעת שאותך זה לא באמת מעניין מעניין...ושחוחות טראומה ענקית וחוויה אחת הקשות. 
ואני לא מצדיקה את המעשה. התאהבות זה כמו סם. זה משפיע על המוח בצורה מטורפת. זונחים את הלוגיקה וחא רואים בעיניים. היא כנראה גם הפכה לאובססיבית, דבר מלחיץ כשלעצמו. 
אולי במרחק הזמן תוכלו לצחוק מזה.
שאלה, אחרי שהצלחת לשקם את עצמך, האם איפשהו זה גרם לך לחשוב - וואלה לבעלי יש מה להציע בחוץ. או הגביר לך את הקנאה? או את השמחה ״שהוא שלך״? מבינה מה אני מנסה לשאול? 
מקווה שכן, כי כנו שכבר כתבתם התכתבויות לעיתים מובנות בצורה שונה 

כמובן במידת הנוחות לשתף-
האם בעלך לא חש דבר?לא חושד אפילו במקצת?
ואיך הקשר ביניכם מבחינה רגשית? ומבחינה אינטימית? את מסוגלת להתקרב אליו?

הי תכלת,
למיטב ידיעתי, היא ובעלה נפרדו מאז, כבר די מזמן. אני לא יודעת פרטים ולא שמענו ממנה יותר, תודה לאל.

אני מבינה את מה שאת אומרת... את בעצם שואלת אם בעלי פתאום נראה לי שווה יותר, בעיניים של מישהי אחרת. באופן מעוות למדי אפשר לומר שיש בזה משהו, אני בטוחה שכל מי שעבר בגידה מצד בן זוג מרגיש משהו כזה.
הוא תמיד היה שווה בעיניי, זה לא ממש השתנה, לא הייתי צריכה חיזוקים מבחוץ. הוא חתיך הורס בעיניי, והוא בנאדם מצליח, סוחף מאוד, מלא ביטחון. והוא גם עדין נפש, רומנטי בטירוף ורגיש - אני לא נולדתי אתמול ומבינה איך עובד סקס אפיל, זה לא חדש לי שנשים רבות נופלות מול הניגודיות הזאת. אבל אני מודה שזה הגביר לי.
זה מנער אותך ומעיר אותך, ולי זה עזר לגלות דברים חדשים עליו.
עם זאת, האפקט הזה היה ברובו זמני. כי כשהבנתי כמה היא לא באמת הכירה אותו, ראיתי שההתאהבות שלה היא בעטיפה, או באיזה דמות דמיונית שהיא החליטה להאמין שקיימת. עזבי את מה שהיא ידעה ועזבי אם זה נכון או לא. בואי נדבר על מה שהיא *לא* ידעה. אז אני פחות התרשמתי מהכביכול התאהבות הזאת, ולא רואה בה שום דבר אמיתי.

עדי, אני קורא את מה שאת כותבת. את בחורה מגניבה. אבל ממש!

אחלה תובנות. אבחנה מדויקת.

נ.ב.

קיצרתי את השם

היי עדי
הבנת אותי אבל בדיוק
איזה כיף שאת חושבת ככה על הגבר שאיתך. מדהים בעיני. 
אתם צריכים לחגוג כל בוקר מחדש את זה. באמת.
וודאי שהיא התאהבה בעטיפה, הרי היא הצליחה לראות רק חלק אחד מיני אלפי חלקים ממנו.
קשר כזה לא באמת יכול להראות את כל מורכבויות האדם.מה שהופך אותו לכזה ״קסום״. ואת ההתאהבות למשהו עוצמתי יותר.
כי יש הרבה יותר מקום לדימיון, לגעגוע, לקבל רק את הצדדים ״הנקיים״. רב הנסתר על הגלוי...
הלוואי והייתי מצליחה לשנות את הדינאמיקה עם בעלי. ככ עצובה שזה ככה

היי עדי
הבנת אותי אבל בדיוק
איזה כיף שאת חושבת ככה על הגבר שאיתך. מדהים בעיני. 
אתם צריכים לחגוג כל בוקר מחדש את זה. באמת.
וודאי שהיא התאהבה בעטיפה, הרי היא הצליחה לראות רק חלק אחד מיני אלפי חלקים ממנו.
קשר כזה לא באמת יכול להראות את כל מורכבויות האדם.מה שהופך אותו לכזה ״קסום״. ואת ההתאהבות למשהו עוצמתי יותר.
כי יש הרבה יותר מקום לדימיון, לגעגוע, לקבל רק את הצדדים ״הנקיים״. רב הנסתר על הגלוי...
הלוואי והייתי מצליחה לשנות את הדינאמיקה עם בעלי. ככ עצובה שזה ככה

בהתחלה, ממש ממש בהתחלה הוא חשד. אמר לי שהוא חושד שיש לי מישהו. הכחשתי.
הבנתי שאני חייבת להתאפס לקחת את עצמי ביידיים. ניתקתי קשר עם הבחור, הלכתי לטיפול.
ניתוק ריגשי מבעלי, דיבורים על גירושים, טיפול זוגי. ניסיונות להוציא את ״הדיבוק״ הזה מהגוף.
ההתאהבות הזו תפסה אותי חזק. ממש ממש ממש ממש חזק. מחשבות נון סטופ עליו. כמיהה, געגוע. ההבנה שזה לא ילך לשום מקום גרמה לי לנסות להפסיק את המחשבות עליו או כל דבר אפשרי. טוב, כפי שאת רואה זה לא ממש צלח.
היו הרבה ניתוקים ואז חזרה.
לבנתיים הניתוק הריגשי מבעלי לאט לאט הפשיר.
הוא לא העלה חשדות מאז. 
היום אני יכולה לומר לך שבעלי לא מרתיע אותי במגע, אני לא נגעלת ממנו, אני חושבת שהוא נראה דיי טוב, יש לו לא מעט תכונות אופי טובות, אבל הדינאמיקה בינינו מחורבנת. ממש מחורבנת, כזו שלא מאפשרת פתיחות, חום, אהבה, רוך. הוא דיי עסוק בשלו. ובינינו? לא פיצלתי עוד את ״השיטה״ איך אני מבקשת שיח פתוח כאשר אני מסתירה..
כאילו חיכיתי שתגיע אלי איזו ״הארה״ מה לעזאזל לעשות עם החרא מצב הזה שהובלתי את עצמי אליו. 

גם אם השתנה והכל מושלם
תמיד יהיה לו את קין על המצח.
היית צריכה לזרוק אותו,
לעולם יהיה צל על הזוגיות שלכם
מאחל לך שתעזרי כח ביום מן הימים לזרוק אותו ולמצוא משהו שלם.
אז נכון יש ילדים ונוחות חיים שקשה לוותר עליה .
בסדר, תמשיכי לוותר

ברק,

חתכת חד מדי.

אבל אם היה צריך "להמליץ". אז שעדי תעזוב את בעלה? בשום אופן לא! זה נשמע כמו אחד המקרים הנדירים (מאוד), שצומחים מזה. כן. למרות כל הקושי.

לתכלת, זה כבר עניין אחר. רק לפי כמות הפעמים שכתבת את המילה ממש בהקשר של ההתאהבות, כנראה שזה כבר לא יעבוד עם בעלך.  כאן יש קושי אמיתי.

אבל זה זוגיות עם כוכבית.
מה אם יש לך חבר שאשתו בגדה בו והם נשארו,
תסתכל על הזוגיות שלהם כמו פעם? תסתכל עליה כמו פעם? .

עד לפני כמה שנים טובות? שום סיכוי

וזה לא שאני מצדיק בגידה,אבל היום, אני כבר יודע שזה לא שחור או לבן.

ואתה חייב להיות קצת יותר פתוח בגישה שלך.

לשם ההשוואה, אם היית מגלה שאשתך, לצורך הדוגמא בלבד, בגדה בחבר הקודם שלה? תעזוב אותה בגלל זה?

וכדי להקשות עליך, שלא תגיד חלילה שחבר זה לא בעל, אז אם ניקח מצב שזה חבר שהיא הייתה איתו 4 שנים (ולא חודשיים)?

אז תעזוב אותה.

אמרנו שזה לא שחור או לבן?

אשה שבגדה, זה בעיה בעיה רצינית.
אם אשתי היתה מועדת הייתי מגרש אותה.
לגבי גבר בוגד ברור שגבר זה שונה בעייני החברה.
בעיניי זה ממש לא שונה.
תא משפחתי זה הכי אינטימי שיש. זה סודות זה ילדים זה קדושה. סוג של כור אטומי.
ברגע שכור אטומי נסדק, אפשר לתקן נכון אבל לעולם יהיה חשש. ומי שמוציא סודות מכור אטומי הוא הנורא בבוגדים( וענונו) . היו עוד בוגדים
אודי אדיב שבתאי קלמנוביץ
אבל וענונו בגד ביקר לישראל מכל ולכן שמו מפורסם.
כנל זה במשפחה. ממש קשה לי להבין את עדי.
תתעוררי , זה לא אמיתי. מגיע לך גבר אמיתי.
בעלך בוגד. מה זה סליחה? תבקש עד מחר. בגדת לולוא נתפשת היית ממשיך.
לא סתם לא תבגוד מופיע בעשרת הדיברות.
תקשיב, אל תזלזל. משה רבינו כבר לפני אלפי שנים הדגיש זאת באמצע שום מקום

צריך עצה, תודה:) על התגובה הקודמת איפשהו במהלך היום, ועל זו האחרונה.

ברק, בנסיבות אחרות הייתי מוחמאת מההתייחסות - נגמרו הבוגדות בעולם שעברת אליי?

אני עונה לך בשביל כל אישה שעברה בגידה מצד בן הזוג שלה ואולי קוראת עכשיו, כי העלית נקודות ממש קריטיות!

לי תמיד היה ברור, גם לפני הבגידה, שאני לא אפרק משפחה בגלל מעידה אחת, כמובן תלוי בנסיבות, במשך הזמן, ועד כמה זה היה נורא. כמובן שלא ידעתי עד כמה זה קשה להישאר, והיו כמה פעמים במהלך השנה-שנתיים הראשונות, גם הרבה אחרי שהתגברנו על כך, שחשבתי שאני לא יכולה באמת לעמוד בזה, והצעתי כמה פעמים שניפרד, ורק ההתעקשות והנחישות והחרטה והאהבה של בעלי, והביטחון שלו שאני כן יכולה להתגבר, כי אני אראה עם הזמן כמה שהוא השתנה ובטוח שהוא יכול להראות לי את זה - נתנו לי שוב ושוב כוח להתמודד עם עצמי. אי אפשר לדעת לפני שנבגדת, אם תישארי או לא, כי קשה להסביר כמה שזה קשה.
רק לתקן משהו שאמרת, זה לא מקרה שבו הוא נתפס ולכן חתך את הקשר, וזה ממש לא היה נמשך עוד אם הוא היה יכול, שלא כדברייך.

אתה ואני מגיעים מרקע שונה כנראה ויש לנו תפיסות שונות. אתה מדבר על זוגיות שיש בה "כוכבית" וגבר שנושא "אות קין". אני רוצה להתייחס לשניהם.

"הכוכבית" שלך הייתה אחד מהפחדים הכי גדולים שלי, אבל אני קראתי לזה "צל". זאת תחושה שהתיישבה ממש מוקדם, בימים הראשונים אחרי גילוי הבגידה, והיא מאוד מתסכלת וכואבת. אני יכולה להגדיר זאת כתובנה של הימים הראשונים, מעין מחשבה שגם אם אי פעם אצליח להתגבר על מה שקרה לי, וגם אם אי פעם אנחנו נצליח להתעלות ולהתגבר על המשבר הזה, תמיד תמיד יהיה לנו את הצל הזה, את החרא הזה שקרה לנו, כמו שד, לא יעזוב לעולם, מוכתם, הרוס, אפל. אני אף פעם לא אוכל למחוק את החרא הזה מהחיים שלנו.

ספוילר: זה לא נכון:) זאת הסיבה שאני מגיבה על דברייך, כי אם מישהי עברה חוויה כמו שלי, אני רוצה שהיא תדע, זה לא נכון. לשמחתי, גיליתי די בהפתעה, שזה כן נעלם. זה נמחק, ממש נמחק כלא היה.
לא ציפיתי לזה בכלל. השלמתי עם העובדה שתמיד אחיה עם צל, וזה יהיה חלק בלתי נפרד מחיי, וזהו. הסתפקתי בכל הטוב שקיבלנו: זה שהצלחנו לשקם את הנישואים שלנו, זה שאני הצלחתי להתגבר, זה ששיקמנו את הזוגיות שלנו והגשמנו את *כל* החלומות שהיו לנו כל החיים, בשלוש שנים, והתחלנו לרקום חלומות חדשים.
לצל התרגלתי וזהו. אבל יום אחד קמתי והצל לא היה. חשבתי שהוא יחזור, אז נזהרתי לא להגיד שום דבר. אבל הוא לא חזר גם בערב, וגם לא בלילה, וגם לא ביום שלמחרת וגם לא אחרי חודש.
הצל איננו.
יש לי כמה השערות לאן הוא נעלם ואיך, אבל זה לא להיום.
מה שכן להיום, זה שהאמירה שלך שתמיד יהיה שם צל, או כוכבית או וואטאבר, עובדתית מניסיון זה לא נכון. תשאל את מי שהיה שם ובחר להישאר:)

"אות קין" שאתה מדבר עליה, הוא "הצל" מהצד השני. אני מאמינה שהם קשורים אחד לשני.
האוריינטציה שלך ושלי שונות מאוד. לתפיסתך, אין מקום לשיקום הזוגיות ויש לפרק מייד את המשפחה. מכבדת את תפיסתך, ויש אנשים שזה יתאים להם, אני בטוחה. טוב שאתה רשאי לעשות כרצונך ויש לך את האפשרות לבחור את מה שנכון לך.
יש אנשים שתפיסתם שונה, והם כן מאמינים בשיקום הזוגיות לאחר משבר, וזה מה שנכון להם.
אז לתפיסתי, אם בחרתי לשקם את הזוגיות שלי לאחר בגידה, זה אינטרס שלי שבעלי לא יישא אות קין. אני לא משיגה שום דבר בכך שהוא ישנא את עצמו, יעניש את עצמו לנצח או ירגיש סוג ב' בזוגיות שלנו. זה לא סוג הזוגיות שאני מאמינה בה.
מאוד קל ליפול לזה, להעניש לנצח, כל הזמן לחזור ולהזכיר לו מה הוא עשה, לזרוק לו בפנים את הנפילה שלו - בעיניי זאת התעללות. מי שמזהה את עצמה במשפט הזה, ברכותיי, הפכת לקורבן מקצועי.
אני אין לי עניין להיות קורבן כל חיי. אם בחרתי לתת לבן זוגי הזדמנות שנייה, צריך לתת אותה וזהו זה. אם הוא לוקח אחריות על הבגידה ועושה כל מה שהוא יכול כדי להרים אותך, לתמוך בך, להצמיח את הזוגיות שלכם, להוכיח לך שוב ושוב באלף דרכים כמה שהוא השתנה, את מחויבת להניח לו מתישהו. אחרת אתם לא באמת זוג ולא שיקמתם כלום ושומדבר.
זה לוקח המון זמן. נכון. אבל זה צריך לקרות מתישהו. אל תחשבי במונחי זמן של שבועות/חודשים, אלא יותר כמו שנה, שנתיים. אבל אם את לא יכולה לסלוח ולהמשיך הלאה אחרי פרק זמן סביר, אולי כדאי שלא תישארי, כי מרגע זה את הופכת להיות זו שמסבה נזק לזוגיות שלכם.
יאללה ביי.

עדי יקרה, את כותבת באופן עמוק וברמת פירוט שמכניסה למקום שחווית בצורה מטלטלת והמסר של האינדיקציה של הצל והשחרור שלו חשוב עבור מי שנמצאת בסיטואציה דומה. חזק.

הי
את כותבת שבעבר התאהבת בבחור כל כך שחשבת ששניכם תעזבו את הבית ותתחילו פרק ב ביחד.
תוכלי לפרט קצת יותר? מה גרם לך לחשוב ללכת איתו לפרק ב? האם גם הוא רצה?
איך התפכחת? מה גרם לזה?
למה נשארת?
מה את מרגישה אליו כיום?

אייבי יקרה, מה שגרם לי לחשוב את זה, זה כנראה לטובת תחושת ההצדקה. וגם זה שהייתי מאוהבת ככלות. אז מי לא רוצה להיות עם אהובו?
הוא שזר רמזים עדינים עדינים ואני לקחתי אותם ועשיתי מהם אפשרות. ראיתי את זה כפתרון לנישואים הלא טובים שלי. 
לא. הוא לא רצה. הוא לרגע אחד לא חשב לפרק את משפחתו. התפכחתי אחרי שבעלי התחיל לחשוד ואני הפכתי להיות צל של עצמי, והבנתי שזה לא הגיוני ומשהו השתבש אצלי בצורה מאוד גבוהה. ואין לזה באמת ייתכנות, ואני צריכה לטפל בבעיות שיש לי בנישואים ואם אני מחליטה להתגרש מבעלי זה צריך להיות ללא הצל של הבחור.
אבל, כפי שניתן להסיק הנתק לא החזיק יותר מדיי. 
נשארתי כי בעיקר אני מרגישה בודדה, והוא היה לי חבר, אוזן קשבת, מישהו לדבר איתו במהלך היום. 
היום? אני מרגישה אליו חיבה, איכפתיות, דאגה, געגוע. ומצטערת שלא הכרנו בנסיבות אחרות. כי עכשיו אבד לי חבר. ליווינו אחד את השני בלא מעט אירועים. וזה למעשה הכי קשה לי כרגע. ההבנה שאני חוזרת לבדידות. להשאר עם המחשבות שלי בתוך הראש. הייתי שמחה שישאר בחיים שלי ולהוציא את הקטע של הבגידה. 
אבל, כנראה שאין לרוב חברויות כאלו עמוקות בין גברים ונשים שהן אפלטוניות. 
מצב דפוק שכזה. 

אני דיי יכולה להסכים איתך. 
גם אני חשבתי ככה. זו בעיה באמת.
בגידה זה מעשה קשה. זו אבן היסוד הראשונה.
אבל תראה, עדי כותבת שזה אפשרי. זה נותן תקווה כלשהי. 
צריך המון כח רצון והשקעה כדי שזה לא ימשיך להיות כמו צל. אחרת נראה לי שזה קשה מאוד.
אני זוכרת את התחושה כשהבנתי לראשונה שזה לא ״תמים״, שזה לא עוד התכתבות. לא ישנתי לילות.
הייתי נאיבית. לא יודעת. חשבתי שזה לא יגיע לשם בחיים.
זה לא שלא התחילו איתי, או פלרטטו ויש תמיד את הגבול הדק הזה, כפלי לשון. ושם זה נשאר.
רק לא הפעם. זה כמו שאתה רואה שאתה הולך להתנגש בקיר ואתה ממשיך לנסוע. 
היו ימים שבאמת רציתי להתנגש בקיר. לשים לסיוט הזה סוף. אבל, זה גם לא פתרון. זה לא באמת לקחת אחריות. 

אשאל שאלות שאני מתמודדת איתן....
קשר של 4 שנים.... למה בעצם הוא לא עוזב את משפחתו?
את מאמינה שהוא אוהב אותך? את אשתו?
קשר כזה "אוכל" ומכרסם בקשר בבית. נשגב מבינתי איך אחרי 4 שנים לא מבינים איפה צריך להיות, אלא אם מדובר בקשר מחוץ לבית שהוא תוספת לחיים. באמת שלא מבינה

אייבי יקרה, ממה שנראה כאן בפורום ומדברים שקראתי, כנראה שענית לעצמך בסוף הפוסט - גברים בדרך כלל רואים בכך תוספת נחמדה לחייהם, אפילו תוספת חשובה, אבל תוספת! תבלין! ולא במקום הזוגיות הקיימת. רוב הגברים מחזיקים בקשר כזה כל זמן שזה מסתדר ומשתלב בחייהם ונעלמים כשזה מאיים על הקשר שבבית. גם אם לא טוב להם ואין שם אהבה, רובם יעדיפו להשאר ולא יעזבו לטובת בניית קשר חדש. נדמה לי שאצל נשים המקום שונה והן נכונות יותר לקום ולשנות את חייהן בשם האהבה. זו הכללה וכל מקרה לגופו, אבל ככה זה נראה על פי רוב.

תכלת יקרה
גם אני איבדתי חבר. חבר של שנים רבות בשביל רומן של שנה. כמה הצטערתי שכל זה בכלל קרה. כמה הייתי מוכנה לוותר על כל מה שהיה לנו בשביל להחזיר את החברות. זה לא היה שווה את זה ולא את הכאב כשהוא נעלם מחיי.

3 שנים...אבל מי סופר...
תשמעי, לא יודעת אם אוהב לא אוהב. זה משנה?
נגיד אוהב אותה, טבל בוגד בה, אהבה שלו ״שווה״?
אוהב אותי אבל עדיין איתה, אהבה שלו ״שווה״?
הקשר הזה הוא לטובת ״השלמת חסרים״. לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה.
ואולי איזו פנטזיה קטנה למימוש בחיים האמיתיים.
גבר לא ימהר לעזוב את הבית (לא בהכללה), אלא אם כן ממש אין לו ברירה. יש להם יותר מה להפסיד וזו עובדה. נשים נראה שאנחנו יותר נוטות ״לאבד את הראש״ ולהכנע לפנטזיות רומנטיות לעבר השקיעה. 
ילדים זה פקטור מרכזי וחשוב. אם היי אומרים לך שאת מתגרשת ורואה את הילדים סופש פעם בשבועיים ועוד פעם בשבוע? היית ״רצה״ להתגרש? ואת צריכה לשלם דמי מזונות בגובה חצי משכורת שלך. ולמצוא לך איזו דירה?
גבר או אישה שמנהלים קשר מחוץ לנישואים משהו בנישואים הפורמליים שלהם לא מתפקד טוב. וזה לא משנה מי מהצדדים ״תורם״ לכך יותר.
לי אישית קשה מאוד לחשוב שמישהו אוהב מישהו ובוגד בו. קצת לא מסתדר לי. 

אני ממש מצטערת לשמוע שהייתם חברים והרומן הוא זה שגרם לכם אחרת.
תשמעי, הפגיעה במישהו שאיתנו היא קשה. זה לא משהו להתגאות בו. 
אבל יש תקווה עבורך במה שאת כותבת.
אם הייתם חברים טובים קודם, תחזרו להיות גם היום.
תזכרו בכל רותם מקומות שהייתם חברים
פעילויות משותפות, נושאי שיחה, כל מה שהפך אתכם לחברים. 

דיברתי על החברות עם המאהב....
ולגבי דברייך לאייבי - מסכימה עם כל מילה. מאד קל לומר - אם אהב אותך למה הוא לא עזב בשבילך . לי זה היה נראה מאד ברור. המחיר הוא עצום. ע צ ו ם .
במיוחד לגברים. הם מאבדים בית חם, אשה אוהבת שמבשלת ומכבסת ודואגת להם. מאבדים כסף ורכוש. מאבדים את החופש שלהם בחלק מהזמן. אבל לפני הכל - הם מאבדים את הקשר היומיומי והרצוף עם הילדים. וזה- מחיר שלא ציפיתי מאף אחד לשלם , גם תמורת האהבה הכי גדולה שתהיה.

אה, אופסי. כנראה פספסתי את סיפור הרקע. מבינה שהייתם חברים טובים עוד קודם ואז נקלעתם לרומן?
אם זה המצב, וואו זה באמת קשה. 
ואיך עבר לכם עניין החברות? בעלך לא קינא? ידע?
אישתו של הבחור?
איך למעשה מתחזקים חברות כזן אפלטונית?

מסכימה עם החידוד שלך. אני לא אסכים לאבד את הילדים שלי בעבור אהבה לגבר. אני כנראה הגעתי למצב הזה כדי איכשהו להמשיך ולהיות עם הילדים שלי.
זה מורכב כל כך. הגבול הדק שבין אשמה, חרטה, מודעות, מציאות. נהיה לי סלט בשכל.
אז תמר, איפה למעשה אתם עומדים עכשיו? מה על הפרק?

הופרדתי מבעלי לפני שלוש שנים. לא הייתה שום תקשורת בינינו. המליצו לי על ידי משפחות וחברים לשחרר לשכוח מנישואין ולהמשיך בחיי. לא רציתי להתחתן עם מישהו אחר כי עמוק בפנים אני עדיין אוהב את בעלי.