לא יודעת מה בדיוק וכמה בדיוק. למעט איזשהי התכתבות. כמובן שלא יכל להרחיב.
אז לכמה זמן הוגלתי עכשיו? ודווקא כשניסיתי לקרר ולצנן את העניינים. האבסורד. קשר שנשען ברובו על התכתבויות. לא מיניות. לא מקנאה בה בכלל. מקווה שיעברו את זה בשלום, לא רק בשבילם אלא גם בשבילי. לא בא לי להתמודד עם בעלי בהקשר לדבר כזה. הפגיעה בו לא הוגנת. ולכל הנשמות הטובות, המזהיר, ברק ושאר ירקות- כן. יודעת מה תכתבו. גנבתי לבעלי את החיים, אני פח אשפה, צריך לסקול אותי באבנים בכיכר העיר ועוד. מצטערת שחוויתם פגיעה ושהיה לכם רע ועצוב בחיים. זה באמת לא מגיע לאף בן אדם. |
|
צפה באז...אישתו גילתה בדף חדש |
את צודקת לגבי עניין הזמן. אנחנו היינו בקשר שנמשך שנה. הקשר התחיל ממש רגע לפני שפרצה הקורונה, ויחד עם העובדה שלשנינו ילדים צעירים מאד, יצא לנו מעט מאד להיפגש פיזית. ועדיין, הקשר היה מאד מאד אינטנסיבי ברמת התקשורת. לא היה יום שהתחלנו בלי לומר בוקר טוב זה לזה. ויום ששכבנו לישון בלי לומר לילה טוב. היינו מתכתבים עשרות פעמים ביום. הוא היה זמין לי כמעט בכל רגע נתון, כולל בסופי שבוע ובחגים. ולכן, על אף המרחק הפיזי, חשתי אותו מאד קרוב. תמיד זמין. תמיד קשוב. איכפתי. דואג. מתעניין. אם הייתי קצת במצב רוח, מיד היה מנסה לשמח ולהצחיק אותי.
גם אנחנו לא דיברנו על מימוש הקשר. היה ברור לשנינו שזו לא אפשרות. וגם אנחנו לא דיברנו על מה יהיה אם מישהו יגלה משהו. אבל - הייתי לגמרי מודעת לתסריט הזה. ידעתי לכל אורך הקשר שזה בדיוק מה שיקרה לו מישהו יגלה משהו. ולכן , כשזה קרה, לא הופתעתי. ולא התאכזבתי ולא כעסתי עליו. אלא התמלאתי בכעס על עצמי. כעס על שהרשיתי לעצמי להיפגע ככה. כעס על זה שלמרות שידעתי שזה בדיוק מה שיקרה הרשתי לעצמי להיסחף ככה עם הלב. כעס שהרשיתי לעצמי להכיר אותו בצורה כזו.
אני לא יכולה לפרט בדיוק מה ראתה אבל ראתה הודעה. כזו שגרמה לה להבין מיד במה מדובר...
הימים אחרי הגילוי היו איומים. תחושת ריק עצומה. געגועים. הוא חסר לי נורא.
לו זה באמת יסתיים, אני יכולה לעודד אותך מעט בכך שהזמן מרפא. והכאב פוחת עם הזמן. גם תחושת הריק משתפרת מעט. אבל לא אכחיש, עד היום, כבר יותר מ- 4 חודשים אחרי, אני עדיין משלמת את המחיר של ההרפתקאה הזו.