קראתי כרגע כותרת באיזו כתבה
"אם את בזוגיות שאין לך רגע לעצמך ואת לא יכולה לומר את דעתך מחשש מהתגובה את צריכה לעוף משם"

עכשיו אני לא חושב שאני טיפוס קל, מצד שני אני אוהב את המשפחה אשתי ןהילדים.
אני יכול לראות את אשתי מתחברת לחלק במשפט הנל
מצד אחד זה מטריד אותי, מצד שני אני חושב שזה נתון לפרשנות
אני לא אלים חלילה אבל אני יכול להיות נחרץ.. ואם יש לי דעה על משהו שאשתי אומקת או עושה אני יודע להגיד את זה
ויכול להיות שאני אפילו רואה שהיא משקרת לפעמים כדי לא להגיד לי משהו שאני לא אוהב.
אז מה?
אז אבור לי להביע את דעתי כדי שלה יהיה נוח?
אז המצב לא מתהפך בעצם?? כי אז אני חושש להביע את דעתי והולך על ביצים כדי שהיא לא תלך על ביצים

זה לא שהיא לא אומרת כלום... היא אומרת, אבל אני בהחלט יכול להבחין בחוסר סימטריה בקשר... מצד שני מי אמר שיש 50-50 סימטריה?
ואם היא בוחרת לשקר לי בעניין מסויים, אז למה זה מיד אמור להפוך אותי ל"גבר האלים והמדכא" ולא אותה לפשוט שקרנית שלא יודעת או רוצה להתמודד ומעדיפה להחליק כל מיני מעשים בעזרת שקר?
( אגב זה משפחתי אצלה... אמא שלה שולפת שקרים בלי הכרה, והיא לפעמים מעירה לה בבוטות על כך)
מדובר בשקרים לבנים כמובן שנועדו להחליק סיטואציות מביכות או יומ יומית... לא מדבר על שקרים מהותיים כמובן

אז מה נכון?
איפה עובר הגבול??
איך אני יודע אם אני מגזים בנחרצות או היא מגזימה בשקרנות??

אני אתן דוגמא לשקר

אם אני שואל אם היא הוציאה את הכלב לטיול, או האכילה אותו
זה יכול להתחיל בזה שהיא לא עונה.

אני חוזר על השאלה ואז היא אומרת שלא שמעה אותי
( ובוודאות היא שמעה. הבית קטן ואני שואל בקול רם. פשוט ניסתה להתחמק מלתת לי תשובה שאני לא אוהב...

אני שואל פעם שלישית והיא עונה על משהו אחר, מעיין נסיון לשנות נושא שיחה

שואל פעם רביעית ופה היא כבר עלולה בהחלט לשקר ולהגיד שיצאה איתו או האכילה

( וברור לי שהתשובה היא לא, כי הרצועה במקום או שהאוכל לא זז מהבוקר)

כי ברור לה שכשהיא תגיד שלא הוציאה אז אשאל, בקול מחנך או כהערה למה הכלב צריך לסבול ולא לצאת מהבוקר?
<סהכ זה נראה לי "הערה" סבירה ביותר>

אז זה הופך אותי ל"רע" בסיפור?
אולי זה הופך אותה לזו שפשוט אין לה בעיה לשקר כדי לא להתמודד עם פאדיחה? או שהיא פשוט אדם שפחות מיחס חשיבות לאמת ומבחינתה שקר לבן זו דרך חיים( כפי שראתה כנראה בבית)??

איפה עובר הגבול?
כי אני באמת לא רוצה להיות הגבר הזה שמדכא מפחיד או לא נותן מקום לבת הזוג
מצד שני אם אני מתחיל לסתום את הפה אז בעצם היא זו שדיכאה אותי ואני מאויים עד כדי כך שאני לא מעיר וחי עם שקרים...

אז כאמור, איפה הגבול?

תקרא את הספר "מילים הורגות" (חפש בגוגל). תוכל לבדוק את עצמך.

לא מכיר את הספר, אבל אני מבין שישר הפכת אותי לרע בסיפור?
אני יכול רק לשתוק.. לא לומר מה אני חושב, לא להגיב כשהיא משקרת שקרים לבנים
וגם תכלס לא לענות כלל אם היא עצבנית עלי( יש מקרים כמו אצל כולם שזה בצדק) וצועקת עלי לפני הילדים

פשוט כי אני הגבר, אז עלי לשתוק?
כדי לא לצאתהצד המדכא... וככה אולי היא לא "תתאכזב" מהנישואים ולא תלך לחפש "הקשבה והבנה" אצל גבר אחר
, כפי שאני קורא פה בפורום שקורה מדי פעם במקרים שונים

זה לא אותו ה"טרור", רק כלפי הצד הגברי?

נראה שאתה מוטרד וכנראה בצדק מההתנהלות שלך וזה מעולה כי זה לוקח אותך למקום שבודק ולומד וככה משתפרים. מצד שני אתה נכנס כל הזמן למגננה ולוקח את זה כבר למקום של גבר קורבני שמואשם לשווא וזה חבל בעיניי כי מזה לא צומחים.
אף אחד לא מושלם, לא גברים ולא נשים והשקרים הלבנים שאתה מתאר מצד אישתך למרות שבגדול הם דבר טבעי בחיי בני אדם, ככל הנראה כאן הם מוגזמים ומביאים למקום של רוגז וחוסר אמון. נראה לי שהשאלה שכדאי שתשאל את עצמך היא האם אתה מעניק לה אווירה של בטחון לשתף גם כשהיא טועה, או שהתגובות שלך הן לא בפרופורציה והיא חוששת ולכן היא מעדיפה להסתיר. אם תענה לעצמך בכנות אמיתית זה יכול לקדם אתכם לשיחה חשובה בנושא.
האווירה של השקר וההסתרה לא נעימה לך והנוקשות שלך מרתיעה אותה - שבו ללבן את הדברים לפני שהם יחמירו. בהתאם לצורך נסו להעזר במטפל חיצוני שישקף לכם אובייקטיבית כיצד אתם מתנהלים. אתה מוטרד אז תטפל בדברים, אל תזניח, זו השורה התחתונה שלי.
בהצלחה לך

עצם התהייה שלך בעניין, המחשבה על כך...
זה טוב שיש לך המודעות.
לעולם לא מאוחר להשתנות.
תשנה את אופן המענה, תהיה יותר רך, פחות נחרץ.
ואז כשתחשוב עם עצמך, תדע מצידך אתה בסדר.

ובמשך הזמן תראה אם זה גורם לה לשינוי, ולענות  את האמת (אולי היא חוששת מתגובתך אז זה גורם לה לשקרים הלבנים?)

צריך להפעיל אינטליגנציה רגשית זה לא שחור או לבן, אפשר גם להגיב אחרת. 

ייתכן שאתה גם מגזים בנחרצות והיא גם בשקרנות.
תתחיל מלהסתכל על עצמך (כפי שעשית) ולעדן את התגובות שלך. מותר להגיד, בוודאי, תקשורת זה דבר הכרחי, השאלה באיזה תזמון ובאיזו צורה.
שים לב לטון הדיבור שלך ולשיח עצמו, האם הוא מאשים, מתקרבן וכו.
אפשר לפתוח בשיחה כנה ולומר ולעלות בפניה את מה שכתבת כאן. וביחד לנסות ולהבין איך להתמודד עם מה שכתבת. 
יפה שיכלת להדוק את עצמך ולשאול מה התרומה שלך הדינאמיקה הזו.

קיבלת 3 תגובות משלוש נשים שונות (כתבנו במקביל ולא ראינו זו את ההודעה של השנייה) שכולן עם מסר דומה של עידוד לשיחה והצפת הקשיים מול אישתך ביחד עם המשך ההתבוננות שלך פנימה. חשוב שלא תגיע ממקום מאשים אלא כזה שרוצה לצמוח ולצאת מחוזקים.

מהדוגמא שבחרת לשתף עולה, שזוגתך מרגישה כמו ילדה נזופה בזוגיות שלכם, ומשתמשת מצידה באסטרטגיות של ילדה נזופה שמתחמקת מעונש..
מבחינתך יש רק שתי ברירות: או שאתה תוקף, או שאתה שותק ומשלים עם תירוצים, ואז מרגיש קורבן. אבל יש כל כך הרבה אופציות אחרות..
אפשר לבחור להגיב בצורה תכליתית יותר: "אני רואה שלא היה לך זמן היום לצאת עם הכלב, תוכלי לצאת עכשיו, או שנשלח את אחד הילדים?"
ואם היציאה עם הכלב היא באחריותה, למה בכלל אתה צריך לפקח על כך? שוב, אתה לא אבא שלה, והיא לא הילדה שלך. אם לא הוציאה את הכלב, מן הסתם היא תנקה אחריו..
ויכול להיות שלא היה לה זמן לצאת עם הכלב, מסיבות אובייקטיביות (ילדים, בישולים, כביסות, משימות אחרות)?
השאלה שלך מציבה אותה מייד במקום של התגוננות, והיא מנסה לחמוק משם, כי זו לא נקודה נוחה לעמוד בה, בטח שלא בפני בעלך.
האם היא עושה לך את אותו הדבר? מעמתת אותך עם שגיאות שאתה עשית בנקודות בתחום אחריותך, ותובעת הסברים? איכשהוא נראה לי שלא, מאותה סיבה שבכותרת...
אתם צריכים למצוא דפוסי תקשורת נכונים, שוויוניים ובריאים יותר.