עמוד 1 מתוך 1

אופטימיות זהירה

הודעהפורסם: 23 אפריל 2021, 15:01
על ידי תכלת
שלום חברי פורום יקרים
ראיתי שההודעה הקודמת תפסה קצת כיוון פחות חיובי...בואו ננסה לזכור שכל אחד הוא שונה... אל לנו גם בפורום כזה לתקוף..לא מספיק יש פילוג, ריחוק, כעס בחברה שלנו?

הימים האחרונים זורקים אותי לתחושות מקצה לקצה. בין ייאוש לתקווה. קוראים לזה אהבה? כמילות השיר.
בגזרת הבחור, דיי צדקתם במה שאמרתם...ברגע שהסכנה קצת תחלוף ניצנים מתחילים לצוץ. 
ובהמלצת עדי אני שמה את תמונה של אישתו ושל בעלי מול העיניים. 
ככל שהימים עוברים עצוב קצת פחות, קשה קצת פחות. התפכחות כזו, יש רגעי ״שפל״ בעיקר כשיש מריבות עם הבעל...יותר קל להתנחם כשיש קשר מהצד. אבל עכשיו אין. וזהו. צריך להתמודד עם כל העוצמות האילו. לפעמים אני מאמינה שיהיה טוב. שניצלתי. שאני צריכה לקחת את ההזדמנות הזו בשתי הידיים לתת לעצמי שתי כאפות ויאללה.
וחפעמים אני מרגישה שאת הנעשה אין להשיב. ושזהו כלו כל הקיצים. 
רק נשאר געגוע, לאותם ימים שהלב דוהר, שיש סומק בלחיים, שמרגישים ריחוף, שיש מי לשתף, שיש עניין וסקרנות. גם עם בעלי היה לי ככה לפני שנים, זו תחושה נחמדה שעוברת ככל הנראה ברוב המקרים. 

לתכלת.. כתבת כל כך יפה ומדוייק

הודעהפורסם: 24 אפריל 2021, 21:04
על ידי פסיכולוגית
בדיוק מה שאני מרגישה.
מזדהה בכל מילה ומילה.
אני מחזיקה ומחזקת את ידך.
הגעגוע לפעמים שורף ולפעמים מרגישה שאולי ניצלתי ואולי הפסדתי..

Re: לפסיכולוגית

הודעהפורסם: 24 אפריל 2021, 21:23
על ידי תכלת
תודה, חיזוק משמעותי בימים אילו.
מחזקת אותך גם.
אני חושבת שזה אף פעם לא שחור או לבן.
צריכות לחשוב מה ״ מטרת העל״ שלנו והאם הפעולות שלנו מקדמות אותנו לשם.
לפעמים נזכרת בהתנהגות שלי ופשוט לא מאמינה. מרגישה שזו הייתה ממש מישהי אחרת. ככ מוזר לי.
לפעמים גם מתגעגעת לאותה מישהי אחרת.
הרגשתי צעירה יותר, נמרצת, סקסית, מעניינת...
יש צביטה בלב ומעין פחד מצמית, מהמחשבות על התעוזה, ההנאה, היסורים, זה ש״הסכנה״ עוד אורבת מעבר לפינה. הפיתוי, רק עוד פעם אחת וזהו. קלואז׳ר. פרידה. אין נתק מלא מכורח המציאות. אבל זה ממש אבל ממש לא הקשר שהיינו בו.
לפעמים זה שורף טיפה בלב. כמו שני זרים, מדיי פעם יש הבלחות קרבה. ולפעמים תחושת הקלה. 
בואי ננסה להזכיר לעצמנו את ההקרבה שעשינו עבור האמונות שלנו, הרצונות שלנו.
הרי הקשר הצדדי הזה נוצר כי לא יכלנו להסתפק בקיים...אז מה, בקשר כזה נסתפק? פירורי ״אהבה״.
ואהבה עפה לה מהחלון בשנייה שהסיכוי לגילוי דופק בדלת. 

מכירה מישהי שנמצאת בקשר עם מישהו שלוש שנים. היא נתפסה ובעלה התגרש ממנה. והיא עדיין המשיכה את הקשר עם הבחור. והוא אומר לה שהוא אוהב אותה, ולבבות ופירואטים באוויר והם נפגשים יחסית תדיר (פעם בשבוע) וכאלה. אבל זה לא שווה כלום. כי בסופש הוא עם האישה שלו, בחגים הוא עם האישה שלו, בנופשים הוא עם האישה שלו, בחולי, באירועים וכו. והיא, מקנאה, משתגעת, ממשיכה להיות מוזנת מהודעות שמכילות מילות אהבה, ממפגשים חטופים (מושקעים יחסית אל בכל זאת). ואני אורמת לעצמי- פאק- הנה, עוד גבר שאומר לה שהוא אוהב אותה, שהיא האישה שלו, שהוא מתגעגע אליה וכו וכו אבל לא יזיז אצבע כדי לעזוב את הבית. את אישתו. את הילדים. את המוכר והידוע. 
וזה לא מובן לי. מה צריך לקרות כדי שאותו גבר, יקום ויגיד לעצמו, וואלה תשמע בן אדם, מה אתה לעזאזל עושה. 

Re: לתכלת

הודעהפורסם: 24 אפריל 2021, 22:28
על ידי תמר
מתייחסת לפיסקה האחרונה של דברייך-
למה שהוא יאמר כך לעצמו? למה שירצה להפסיק? כמה טוב ונוח. ועוד עכשיו אחרי שהתגרשה וכל כולה שלו וזמינה לו.
גברים לא עוזבים. רק מהפורום הזה כבר אפשר להבין את זה. גם כשלא טוב. גם כשרע. גם כשהם אוהבים מישהי אחרת.
אני מרחמת על אותה מישהי. את משפחתה הפסידה בשבילו. ועכשיו במקום למצוא מישהו פנוי היא תקועה עליו.
ככה אנחנו, נשים... כשהלב עובד, הראש פחות.
רק ממרחק הזמן ההבנה תגיע. או ברגע שזה יסתיים והוא יעלם.
אני עד היום שואלת את עצמי איך הרשיתי לעצמי להיסחף ככה עם הרגש אחרי מישהו שידעתי שיכול להיעלם לי ברגע. איך הסתפקתי בכל כך מעט. איך המשכתי למרות שלא היה לי טוב. למרות שנרגשתי שאני לא מאושרת.

Re: לתמר

הודעהפורסם: 25 אפריל 2021, 09:20
על ידי תכלת
ממש ממש ככה.
ככ מזדהה עם מה שכתבת.
גם אני מרחמת עליה.
לפעמים מאחלת שאישתו כבר תתפוס אותו
למרות שזה לא איחול נחמד שיגרום להם הרבה כאב.
אבל נראה לי שאין דרך אחרת לסיים את הדברים האילו, רק בגילוי. אחרת זה ממשיך וממשיך וממשיך.
מי כמונו יודעות כמה קשה לעשות סטופ. כמה זה קל להשאב לזה ולהיות מוזנת מהתחושות האילו.
כמו שכתבת, היא את שלה ״שילמה״ ועוד תשלם.
ואולי בגלל שהספידה את משפחתה קשה לה לנתק, אולי היא חושבת שעוד קצת והוא יעזוב
אבל הם לא עוזבים. הם באמת באמת לא עוזבים.
את יודעת משהו? לא שזה הופך את זה לבסדר..אבל בקשר שלנו לא הצהרנו מילות אהבה, או דיבורים גרנזיונים, ״את האישה שלי״ או כל מיני כאלה.
אז אם באמת באמת הוא מרגיש אהבה כזו ושהיא האישה שלו ועוד מלא אימרות שהוא אומר לה, שאני מאמינה שהוא מאמין להם, כמה פחדים יכולים להיות שם כדי להישאר? מה צריך לקרות כדי שאותו בן זוג בוגד יגיד, אוקיי הבנתי. כדאי שאלך.
ואני באמת מניחה שהם מאמינים באהבתם. 
כל הדבר הזה דפוק לגמרי. 

Re:

הודעהפורסם: 25 אפריל 2021, 11:00
על ידי רביטל
הם כנראה באמת אוהבים, אותם גברים, אבל הפחד מפני עזיבת הבית תופס מקום מהותי יותר והמקום של המימוש חשוב להם פחות מאשר לנשים (בהכללה כמובן). כלומר הקשר הזה חשוב להם והם נהנים ממנו מאוד, אבל כל זמן שהוא לא מצריך מהם שום שינוי בחייהם אלא משתלב בקיים. לעומתם נשים רבות מוכנות בשם האהבה להתגרש ולבנות זוגיות חדשה והפער הזה... שובר הרבה לבבות.