הקשר שלנו היה טעות.
טעות להתחיל קשר כזה. מהרגע שנכנסת לזה קשה מאד לעצור. הקשר שלנו התחיל כשכתבתי לו שיר. הוא היה מוקסם. אמר שמעולם לא כתבו לו. ואז הגיע עוד שיר. ועוד אחד. ועוד אחד. ועוד... שירים שהציפו את שנינו ברגש. והוא, היה מתמוגג מכל שיר. היינו מתכתבים מבוקר עד ערב. אני הייתי במשבר בזוגיות והוא, הגיע עם חסכים משלו. סיפר שאוהב אותה אך לא כפי שחשב שיאהב את אשתו. וגם סיפר על האקסית שלו. ושבעצם זו היתה אמורה להיות היא. האישה לחיים. היינו שנינו מוצפים בכל כך הרבה רגש. מלאים בתשוקה. אבל לצד זה, הרגשתי שלא טוב לי. שקשה לי להיות איתו רגע אחד כל כך קרובה ורגע אחרי רחוקה. שאני מתרחקת עוד ועוד מבעלי. והוא היה מרגיש אותי. ומצחיק אותי. וגורם לי לחייך. הוא לא ניסה לשכנע אבל היה אומר לי להסתכל על הטוב. ומה עדיף? לוותר על הכל? והיום אני יודעת שכן. שהיה עדיף לוותר על הכל. שמה שהיה לנו לא היה שווה את הפגיעה במשפחה. את הפגיעה בעצמנו. אני יודעת שבסיטואציה אחרת, בחיים לא היינו מוותרים אחד על השני. אבל בסיטואציה הקיימת זה פשוט היה בלתי אפשרי. |
|
צפה ברומן בדף חדש |
לפעמים אני לא מאמינה כמה תעוזה היתה לנו. כמו אותה פעם שעשה תאונה והחליק עם האופנוע בדרכו אלי. או הפעמים שנפגשנו כשהיה בבידוד עם אחד מילדיו.
היום אני במקום אחר. הזמן אכן עושה את שלו. ואני מקווה שגם הוא. אני בטוחה שגם הוא. כפי שאמר לי הוא יעשה כל מה שצריך כדי שזה יחזיק.
ואני כותבת את זה כדי שמי שעוד מסוגלת לחלץ עצמה מהמקום הזה תעשה זאת. זה לא שווה את זה. שום פרפרים בבטן שום ריגוש או רגש כזה או אחר לא שווים את המחיר הכל כך גבוה ששילמתי כשהכל התפוצץ.