אני לא מתכוונת להצדיק את הבגידה שלי. זאת הייתה טעות חיי. אבל לקחתי את הבחירה הזו ממקום נמוך וקשה שהייתי בו. ובן זוגי, מי שהיום הוא הגרוש שלי, אפילו לא שם לב.
אז אני לא מצדיקה את הבגידה, אבל אני רוצה לדבר על אחריות. עדי שם בדוי, כרגיל ניסחה את זה מושלם, האחריות על הזוגיות היא החובה המוסרית של שניכם. החובה שלך היא לשמור שאישתך תהיה מאושרת, כן. הנה אמרתי את זה.
אהבתי אותו מאוד, עמוק ואמיתי. היה לנו הכל ביחד פעם. אהבנו לראות את אותם סרטים והיתה לנו המוסיקה שלנו והשירים שרק אנחנו מבינים והבדיחות שרק אנחנו צוחקים.... ואוכל משלנו שהתחברנו המון מתוך דברים שאנחנו אוהבים לאכול, לבשל ולטעום ביחד.
והיו לנו תחומי עניין משותפים, שעשינו ביחד, או אם עשינו לחוד היינו מדסקסים על זה.
ואז נולדו ילדים ואני הוקסמתי מהבעל שלי , שהוא האבא הכי טוב ועדין, מאיך שהוא משמח את הילדים. לראות אותם דרך העיניים שלו - כמה אהבתי את זה וכמה אהבתי אותו ככה.....
והחיים עשו מה שעשו והתרחקנו. האמת היא שנשבר לי הלב. הייתי בשברון לב, אפילו אני שכחתי את זה. אני לא רוצה להיכנס לפרטים ונבכי
היחסים שלי ושל בעלי, אבל הרגשתי מאוד בודדה וכמה שכיסיתי על זה בתחביבים וחברות, עבודה, ילדים.... בנפשי נשארתי שבורה. לפעמים הייתי בוכה בלילה מרוב שהרגשתי לבד. נכון, לא אמרתי מספיק, לא דיברתי פתוח, נכון, פחדתי אפילו.
אבל אם הוא היה רק שם לב.... אומר שחסר לו גם, שהוא מתגעגע אליי, לחברות החזקה בינינו....
אני כל הזמן תוהה מה היה קורה. לא הייתי הולכת בדרך הזו כנראה.
בפעם הראשונה שנסעתי לפגוש את המאהב כמעט מתתי מפחד. אבל יום ועוד יום גרמו לי לחשוב שמצאתי תרופה לעצבות , זו שלא באמת הייתה קיימת אבל הייתה אמיתית לגמרי בהרגשה שלי עמוק בתוכי. כמה דפוק ששני אנשים עצובים מנסים לתקן יחד כל אחד את השברים של עצמו. זה אגואיסטי מאוד. אין מחשבה על האחר, זה נכון. שני אנשים שמשתמשים אחד בשני.
והימים עם המאהב הפכו לשנה, שנה הפכה לשנתיים, ושנתיים הפכו לשלוש.... איך בעלי לא שם לב אפילו?! איך אפשר לא לשים לב.... זה רק מראה כמה הוא באמת היה רחוק ממני.
איפה הייתה המחויבות שלו כבעל, נכון, אני איבדתי את הראש ואיבדתי את עצמי. אבל איפה הוא היה בזוגיות הזאת, שהוא אפילו לא שם לב מה קורה אתי?
נכון. הוא השתנה מתי שהוא. הוא ניסה. כנראה שזה היה מאוחר מדי, הייתי כבר מרוסקת עמוק בעולם אחר עם גבר אחר.
אז.... אני מאוד מתחרטת על הבגידה הזו והלוואי ויכולתי להחזיר את הגלגל אחורה. כי כל מה שפחדתי לעשות מול בעלי ולפתוח ולהעיר, בסוף הוצאתי הרבה יותר קשה, מביך וכואב, כשהתגרשנו.
אבל לידיעת המקטרגים.. בעלי, הגרוש שלי - מבין מאוד מאוד טוב למה עשיתי את מה שעשיתי. הוא אפילו כבר לא כועס על הבגידה עצמה. הזמן לימד אותו לראות אחרת והוא באמת מבין אותי.
הוא מאוד פגוע מהמעשים עצמם. מהדברים שהרשתי לעצמי לעשות. מכמה שהרחקתי לכת. מדברים קטנים אפילו שבהרגשתו הם שיא ההשפלה והפגיעה כלפיו. ואני מאוד מבינה! ומאוד כואבת את הפגיעה הזאת! ומתביישת ברמות מחרידות. אבל הוא לא פגוע מעצם הבגידה או מההחלטה לבגוד בו, הוא מאוד מבין אותה. מאוד מאוד. חבל שאני לא יכולה להביא לכאן את מילותיו.. על זה הוא אפילו לא כועס היום. הזמן הביא איתו הרבה תובנות והוא רואה דברים אחרת, בדיוק כשם שאני רואה דברים אחרת היום.
אנחנו לא ביחד. אנחנו כן אוהבים. אני לא מנסה להחיות משהו מת כמו שברק אמר, ובטח לא בעזרת יצר. מה שיש בינינו לא מת. אני אוהבת אותו והוא יודע, וכן, אנחנו בצרה מתוסבכת.
ולא, הוא לא צריך אותי בשביל סקס, הוא יכול להשיג לא מעט אקשן בכוחות עצמו, כל היום הטלפון שלו מצפצף, אני תכף שוברת את המכשיר הזה.