הקשר שלנו היה טעות.
טעות להתחיל קשר כזה. מהרגע שנכנסת לזה קשה מאד לעצור.
הקשר שלנו התחיל כשכתבתי לו שיר. הוא היה מוקסם. אמר שמעולם לא כתבו לו. ואז הגיע עוד שיר. ועוד אחד. ועוד אחד. ועוד... שירים שהציפו את שנינו ברגש. והוא, היה מתמוגג מכל שיר.
היינו מתכתבים מבוקר עד ערב. אני הייתי במשבר בזוגיות והוא, הגיע עם חסכים משלו. סיפר שאוהב אותה אך לא כפי שחשב שיאהב את אשתו. וגם סיפר על האקסית שלו. ושבעצם זו היתה אמורה להיות היא. האישה לחיים.
היינו שנינו מוצפים בכל כך הרבה רגש. מלאים בתשוקה. אבל לצד זה, הרגשתי שלא טוב לי. שקשה לי להיות איתו רגע אחד כל כך קרובה ורגע אחרי רחוקה. שאני מתרחקת עוד ועוד מבעלי. והוא היה מרגיש אותי. ומצחיק אותי. וגורם לי לחייך. הוא לא ניסה לשכנע אבל היה אומר לי להסתכל על הטוב. ומה עדיף? לוותר על הכל?
והיום אני יודעת שכן. שהיה עדיף לוותר על הכל. שמה שהיה לנו לא היה שווה את הפגיעה במשפחה. את הפגיעה בעצמנו.
אני יודעת שבסיטואציה אחרת, בחיים לא היינו מוותרים אחד על השני. אבל בסיטואציה הקיימת זה פשוט היה בלתי אפשרי.

הריקנות היא סוג של בגידה. כלומר, זו לא בגידה באמון שלך, לא בגידה במובן של שקר, של שבירת הנאמנות הזוגית. אבל כן, אני מבינה את מה שאתה אומר.
העניין הוא, שזה לא באמת בגידה אם אתה מאפשר את זה. וכמו שהיה לך חלק משמעותי ומכובד בבניית החיים המשותפים, הפרנסה, הדאגה למשפחה המורחבת, הטיפול בילדים וכל מה שאתה מתאר - כך יש לך חלק גם בהתפוררות הנישואים שלך, בהתפוררות האינטימיות והעניין הרומנטי או האינטלקטואלי ביניכם, ובשחיקה של האהבה שלכם. בזה שניכם בגדתם, זה כמעט אף פעם לא רק צד אחד.
חושבת שגם לך נוח. אז פתחת שיחה וצעקו עלייך, ביג דיל, אם זה מה שמבהיל אותך ואתה לא מוכן לטלטל את הסירה, אז כן, אתה בוודאי לא מוכן לצעדים הרבה יותר אמיצים שתצטרך לנקוט כדי להביא לשינוי, כי יכול להיות שצריך להיות פה ממש משבר כדי שדברים יזוזו - ואתה לא נראה לי בא לך משברים, אפילו לא עימותים.
ויכול להיות שזה מת, לפעמים אהבות מתות, ואם הזנחתם את האהבה שלכם, עשיתם את זה בכוחות משותפים, זה לא עוול שנעשה לך.
וכן, זה עצוב לחיות כך, אבל נשמע שאתה לא מוכן לרעידות אדמה, ולכן גם לא תתגרש בקרוב.
אז גם אתה מעדיף את מחיר הנוחות.
אני שוב, לא מאשימה חס וחלילה, אני באמת חושבת שזה עצוב, אבל כן, זה בהחלט בידיים שלך.
ואולי בשלב זה של חייך *אתה* לא בשל למחיר הזה. זה לא סיפור של הילדים או של סנקציות חברתיות. זה סיפור הבשלות שלך להתמודד עם חוסר הנוחות הזה שייגרם, ואתה עושה שיקולי רווח והפסד בין שתי בחירות לא ממש מוצלחות, ומחליט לא לטלטל את הסירה. אולי יגיע שלב אחר.
אבל כל עוד אתה נמצא בשלב הזה, וכך בחרת - לא, זה לא מצדיק בגידה. מכל כך הרבה סיבות, זה פשוט לא.

הי תשובה,
יש משהו קורבני בתגובה שלך, אני לא מציינת זאת בשיפוטיות או בביקורת, אלא רק כיוון שבעיניי זה מקום שלא מועיל לשהות בו יותר מדי זמן. רק כי ממקום של קורבן אין צמיחה. אם אין לך אחריות על חייך ואוכלים ושותים לך, אז לכאורה זה לא בידיים שלך לשנות ואתה במלכוד.
אף אחד לא הכריח אותך להתחתן, בחרת ואתה יכול גם היום לבחור להתגרש ולחיות לבד או עם מי שבא לך. אתה נשאר בנישואייך כי למרות המחיר הכבד שאתה מתאר באופן אישי, הרווח לפי דעתך עולה על המחיר, ואכן יש הרבה רווח בנישואים.
אני לא מטיפה למוסד הנישואין ולא בטוחה אם בכלל יש לי דעה אחת מוצקה לגביו או לגבי מונוגמיה. רק יודעת שמיליוני בני אדם ממשיכים לבחור בה, כולל רווקים ורווקות שכל טינדרי העולם פרושים בפניהם, ואחרי שמיצו את אורח החיים הרווקי, לפי ראותם, רובם משוועים למצוא אהבה אחת ויחידה ולדבוק בה, כולל משפחה ובית וילדים, על כל היתרונות הטמונים בכך.
למעשה, יש לך הפריווילגיה לערער על המוסד הזה, רק מכיוון שכבר קטפת את פירותיו ונהנית מיתרונותיו, ועכשיו המחויבות הנלווית מתחילה להעיק.
אז בעולם יש מחיר לכל רווח, אני בטוחה שאתה מכיר את זה כל בוקר כשאתה צריך לקום לעבודה במקום ללכת נגיד לים, ובסוף כל חודש כשאתה מקבל צ'ק.
בעיניי, להאשים את החברה, החינוך וכולי וכולי בכך שאתה לא יכול לעשות כל מה שבא לך, זה לא יותר מאשר להאשים את המסגרת החברתית שלנו בכל מחויבות אחרת בחיינו, שיש בהן גם מגבלות וגם רווחים. בכולן יש לך בחירה, ואם אתה מוכן לוותר על משהו אחד, אין שום מניעה שתרוויח משהו אחר.
לדעתי האישית, אם אתה חי בנישואים כה אומללים, מוטב לך לעזוב אותם. אבל אם אתה מעדיף את המחיר הזה על פני המחיר של פירוק המשפחה, אז הרי אתה אדם בוגר שעושה בחירה ומקבל החלטה. אף אחד לא מסנדל אותך.
אגב, אם אתה אומלל, כנראה שגם אשתך אומללה, ופה אני מסכימה עם דנית, שיש רק מה להרוויח מלפתוח את הנושא הזה בצורה הכי אמיצה שיש.

ציפיתי בדיוק לתגובות כאלה. של להיות אמיץ, לא להיות קורבן וכו'. אבל את יודעת מה, אני מפחד. מפחד לאבד את הקשר עם הילדים שאני חושב שהיא תשתמש בהם כדי להעניש אותי אם אני אעשה צעד שלרגע מערער את הסטטוס שלנו (וכן אני מדבר גם על לפתוח "שיחה כנה" שכבר ניסיתי לעשות בעבר ומיד קיבלתי מקלחת צוננת של האשמות ולקינוח גם בכי של שעה וטריקת דלת").
נורא קל להגיד את נהנת מהרווח. סליחה אני גם תרמתי לזה, לא ישבתי כמו פרזיט. גם אני הייתי אבא, מפרנס (עיקרי) גם דאגתי למשפחה המורחבת והקרובים שלה ,גם עשיתי כל מה שהיה בידי לעשות. אז אל תציגו את זה כאילו אני איזה אינפנטיל שלא "הלך לים ועשה מה שבא לו". אישתי האומללה כפי שאת מתארת גם מצאה את הנישואים נוחים למדי, מספיק כדי לדחוק אותי לצד ולתחתית סדר העדיפויות. אבל אסור לדבר כי אז אני דורש ממנה המון, כי אז זה כאילו על חשבון הילדים, המשפחה וכו'. כי מרוב שצריך להסתכל קודם על עצמך כבר אסור לקרוא לדברים בשמם ולהעיז להגיד שאתה מקבל יחס לא טוב, שמזלזלים בך. מרוב NLP מקבלים את הרעיון הוא מדוייק שהכל בידיים שלנו, שניזום, שנדחוף. אבל בסוף, למה לה להקשיב? ויותר מזה, למה לי לטרוח? היא לא שמה עלי ממש, אני לא אוהב אותה ושנינו מתפקדים ממש יפה כהורים ושותפים. ואם אני אפר את האיזון הזה, היא מיד תהיה המסכנה הבוכיה ואני אהיה המנוול ש"ניצל" את שירותיה כרעיה ונטש אותה אחרי 20 שנים. אף אחד לא יגיד לי איזה אמיץ. הילדים לא יגידו וואו אבא איזה אמיתי ואמיץ אתה. אני בכלל לא מדבר על מוסד הנישואים אלא על המחיר החברתי של גירושים. זה לא סיפור של אדם אחד, אלא סיפור חברתי. אז לפעמים רומן זה מה שמחזיק את כל זה. כל הארוחות המשפחתיות, כל הפרצופים, הכתף הקרה , הידיעה שאנחנו משפחה מתפקדת יפה אבל זוגיות אין. ובלי זה, היה מאוד מאוד עצוב. והריקנות הזאת, היא לא בגידה?

אתה לא צריך לספר לי על זה, כי הייתי שם, אני יודעת את זה. כל סיפור אפשר לספר מכמה כיוונים.
אבל אני לא דיברתי על השתקה של המציאות בבית. גם לא לכולם היא נבולה או רעה. יש הרבה נישואין מאושרים.
הבעיה היא לא בזה שאתה לא עוזב, אלא בזה שאתה לא מדבר. מפחד להרעיד את הסירה. מתבייש להגיד מה אתה רוצה. אולי לא רוצה לריב. אולי לא מאמין שזה אפשרי
אם התקשורת תהיה פתוחה יותר ואמיצה, אולי תגלה שגם אישתך כמהה כמוך לאותם דברים.
אני מצאתי את התשובה שלי בחוץ והיא לא הייתה התשובה הנכונה כלל ועיקר.
לא דיברתי על קונפורמיזם ואצלי זה לא הגיע משם. ונכון שאפשר לספר סיפור אחד בכל מיני צורות. אבל דיברתי על זה שברומן אתה בוחר צד ונדבק אליו.... אתה מעוות את כל הראיה של הנישואין שלך, שיש בה כל מיני צדדים שונים - מתחיל לראות רק צד אחד. וזה לא מציאותי.
בשבילי זה היה כמו מסך שהורם.
אני לא בעד להשתיק את הבעיות. לא בעד להסתפק במה שיש. רק בעד להגיד מה מפריע לך, מה אתה רוצה, לצעוק את זה, לא להשתיק.
להשקיע את המאמצים והכאבים והתעוזה שהשקעתי ברומן.... ובגירושין.... במקום זה להשקיע עשירית מזה בלעמוד מול הבת זוג שלך ולהתמודד עם הבעיות. דרך קשה וכואבת ומייסרת הייתה נחסכת ממני. פעמיים. גם ברומן וגם בפרידה שבאה בעקבותיו.

כתבת בדיוק את הלך המחשבה שלי. בבהירות וברגישות הצגת את המורכבות של הסיטואציה שרבים מנסים כאן להשטיח, אולי מתוך מקום של חוסר הבנה של יחסים שנמצאים במקום ריק מתוכן שכזה (ואשריהם על כך) או מתוך מקום של פחדים וקונפורמיזם.
תודה ששיתפת.

יפה ונכתב מדם ליבך ללא ספק אבל לא בטוח שזה הכלל לגבי כולם.
לפעמים, התמונה המעוותת היא ההפוכה. לפעמים אנחנו מספרים לעצמנו שהכל הרבה יותר טוב ממה שהוא באמת, עוצמים עינים מול הנישואים הנבולים שלנו, רק כדי לא להתמודד עם זה שכואב לנו, שאנחנו לא אוהבים, בודדים ושאיבדנו את הדרך ומפחדים להחליט אחרת.
ואז מתפתים ל"פתרון הקל", שאין בו שום דבר קל, אבל מילא.
אבל רומן לפעמים מבהיר לנו שבאמת, המצב הרבה יותר גרוע ממה שחשבנו. שלא נגעו בנו, לא התעניינו בנו ולא הקשיבו לנו המון המון זמן ואנחנו פשוט קיבלנו את זה, תירצנו תירוצים והצדקנו למה זה סהכ לא ככ נורא.
ואנחנו מבינים שבאמת, שהכל מת שם, שאין מה לאהוב כבר, שזה סתם. הבעיה שגם אז, לא תמיד נבחר לעזוב אלא אם כן, הכל מתפוצץ ומתחילה פאניקה. ברור שהכוונה היא לא משהו חד פעמי, אלא לקשר יותר משמעותי מחוץ לנישואים.
אני מרגיש, שרוב האנשים לא מנהלים קשר כזה סתם כי בא להם לסכן הכל, אלא מתוך איזו מחשבה טיפשית ,שככה הם לא "יטרידו" את מי שבבית (שגם ככה הפסיק להקשיב לפני שנים) עם החוסרים שלהם ולא יטלטלו את הסירה ולא יהרסו לילדים "רק בשביל הרצונות האנוכיים שלהם". לרובנו לא יהיה אומץ להגיד ,לא טוב לי אני עוזב כי אני אותנטי. רובנו מיד יראו לנגד עיניהם את הילדים מפנים עורף, את המאבקים המשפטיים ואת הכל מתפרק. למה אף אחד לא מדבר על כל החרא שאנחנו מוכנים להכיל לטובת שלמות המשפחה, שהוא הרבה יותר גדול מסלוח על בגידה. מה עם התעלמות, עם קמצנות, עם שתיקה, ניכור, ילדותיות? של שנים? למה זה לא נקרא "בגידה"? כי זה נעשה מול הפרצוף שלך? כי אז יש לכאורה בחירה? באמת? מי שמרגיש שהוא יכול לבחור בחופשיות לעזוב בלי לשבור את הראש, שירים את היד.
אז זה מה שנשאר. איזו רולטה רוסית שאנחנו משחקים רק כדי להרגיש קצת. ומרוב כוונות לא לפגוע, בסוף כולם נפגעים. היום ברור לכולם שלא חובה להתחתן, ואפשר להקים משפחה גם לבד וגם בלי להתחתן. מתי יחנכו אותנו שאפשר גם להתגרש ולהשאר משפחה והורה. אנחנו מתים מפחד, אז מה הפלא שבמקום כזה עושים בחירות מטופשות.
ממש חכמה להפיל הכל על הרמאות של הרומן. ביום שבו אפשר יהיה באמת לבחור, בלי שיהיה לגירושים מחיר כלכלי וחברתי ככ מר, אז אפשר יהיה להגיד שיש בחירה. כי אם הבחירה היא או להרקב ולשקר לעצמך שהכל טוב, או לוותר על הכל עם סיכוי להיות מנודה על ידי משפחתך, ילדך וחבריך הוותיקים, אז זאת לא בחירה. ולא כולנו זכינו בבן/בת זוג שמעוניינים או מסוגלים לשמוע אותנו. ובכל מקרה, אנחנו הרי קהל שבוי.

לא הכל היה מושלם.... היה ממש לא מושלם.
אבל חלק גדול מהתמונה ראיתי מעוות לגמרי. כשהתאהבתי בגבר אחר
שכחתי את כל מה שהיה לי עם בעלי. והתחלתי לראות בו מישהו אחר. אני אסביר לך ככה....
בכל זוגיות יש טוב ויש רע. אתה בדרך כלל תראה את המציאות בערך כפי שהיא , את האיזון הזה.
ברגע שהחלטת לבגוד, אתה תראה רק את הרע.
הסיפור שאתה מספר לעצמך בראש, מתהפך. הכל. על איך הכרתם, על ההתחלה של היחסים שלכם, על מה זאת אהבה ואם אתה אוהב את אישתך או לא, על האם היא מושכת בעיניך, על הכל....
אנחנו יכולים לספר לעצמנו את אותו סיפור בדרכים שונות. תלוי למה נתייחס. כשאתה בוגד, אתה צובע הכל בשחור.
כן, פה ושם אתה.... תגיד שהיא אישה טובה. אמא טובה. שטויות כאלה. כדי לא להרגיש ממש כמו היצור השפל ביותר בעולם, אתה תזרוק לה איזה קרדיט בינך לבין עצמך. אבל בעולם שיצרת לעצמך האיזון כבר הופר, כבר הורדת אותה לשפל המדרגה , ובסיפור שאתה מספר לעצמך, ומצדיק את הבגידה שלך, היא כבר לא שווה כלום והכל בעצם שחור וגמור ונגמר ביניכם.
כשהאשלייה מורמת מעל העיניים שלך ונחשפת,
אתה תרגיש כמו האידיוט הכי גמור בעולם, אני מבטיחה.
אז אל תעשה את זה..

היי רציתי לדעת בבקשה מאיפה הגיע לך המחשבה לעשות את זה היום שאני נשוי 6 שנים עם שלושה ילדים אני מרגיש בידיוק כמוך וניראה לי שאישתי גם מרגישה כך ממני זה לא יבוא הבגידה היה לי הרבה הזדמנויות אני ניראה טוב ספורטאי לשעבר ולא עשיתי כלום .אבל אני חושב שכן הכתובת כתובה על הקיר אבל מצד אישתי אני כבר חצי שנה ששם לב יותר אלייה היא לא עושה כלום אבל יש כול מיני התכתבויות עם מנהלים בעבודה עם אימוג׳ים וכאלה אבל מעבר אין אני חושב שכן ואינטואיציה שלי אומרת שזה יבוא באיזה שלב ובגלל זה אני מעדיף לגמור את זה לפני שאני ייפגע אם הבנת את מה שרשמתי ויש לך מה להגיד לי מתוך ראש של אישה שהכול היה אצלה מושלם ועשתה את זה אשמח לתשובה

אני לא מתכוונת להצדיק את הבגידה שלי. זאת הייתה טעות חיי. אבל לקחתי את הבחירה הזו ממקום נמוך וקשה שהייתי בו. ובן זוגי, מי שהיום הוא הגרוש שלי, אפילו לא שם לב.
אז אני לא מצדיקה את הבגידה, אבל אני רוצה לדבר על אחריות. עדי שם בדוי, כרגיל ניסחה את זה מושלם, האחריות על הזוגיות היא החובה המוסרית של שניכם. החובה שלך היא לשמור שאישתך תהיה מאושרת, כן. הנה אמרתי את זה.
אהבתי אותו מאוד, עמוק ואמיתי. היה לנו הכל ביחד פעם. אהבנו לראות את אותם סרטים והיתה לנו המוסיקה שלנו והשירים שרק אנחנו מבינים והבדיחות שרק אנחנו צוחקים.... ואוכל משלנו שהתחברנו המון מתוך דברים שאנחנו אוהבים לאכול, לבשל ולטעום ביחד.
והיו לנו תחומי עניין משותפים, שעשינו ביחד, או אם עשינו לחוד היינו מדסקסים על זה.
ואז נולדו ילדים ואני הוקסמתי מהבעל שלי , שהוא האבא הכי טוב ועדין, מאיך שהוא משמח את הילדים. לראות אותם דרך העיניים שלו - כמה אהבתי את זה וכמה אהבתי אותו ככה.....
והחיים עשו מה שעשו והתרחקנו. האמת היא שנשבר לי הלב. הייתי בשברון לב, אפילו אני שכחתי את זה. אני לא רוצה להיכנס לפרטים ונבכי
היחסים שלי ושל בעלי, אבל הרגשתי מאוד בודדה וכמה שכיסיתי על זה בתחביבים וחברות, עבודה, ילדים.... בנפשי נשארתי שבורה. לפעמים הייתי בוכה בלילה מרוב שהרגשתי לבד. נכון, לא אמרתי מספיק, לא דיברתי פתוח, נכון, פחדתי אפילו.
אבל אם הוא היה רק שם לב.... אומר שחסר לו גם, שהוא מתגעגע אליי, לחברות החזקה בינינו....
אני כל הזמן תוהה מה היה קורה. לא הייתי הולכת בדרך הזו כנראה.
בפעם הראשונה שנסעתי לפגוש את המאהב כמעט מתתי מפחד. אבל יום ועוד יום גרמו לי לחשוב שמצאתי תרופה לעצבות , זו שלא באמת הייתה קיימת אבל הייתה אמיתית לגמרי בהרגשה שלי עמוק בתוכי. כמה דפוק ששני אנשים עצובים מנסים לתקן יחד כל אחד את השברים של עצמו. זה אגואיסטי מאוד. אין מחשבה על האחר, זה נכון. שני אנשים שמשתמשים אחד בשני.
והימים עם המאהב הפכו לשנה, שנה הפכה לשנתיים, ושנתיים הפכו לשלוש.... איך בעלי לא שם לב אפילו?! איך אפשר לא לשים לב.... זה רק מראה כמה הוא באמת היה רחוק ממני.
איפה הייתה המחויבות שלו כבעל, נכון, אני איבדתי את הראש ואיבדתי את עצמי. אבל איפה הוא היה בזוגיות הזאת, שהוא אפילו לא שם לב מה קורה אתי?
נכון. הוא השתנה מתי שהוא. הוא ניסה. כנראה שזה היה מאוחר מדי, הייתי כבר מרוסקת עמוק בעולם אחר עם גבר אחר.
אז.... אני מאוד מתחרטת על הבגידה הזו והלוואי ויכולתי להחזיר את הגלגל אחורה. כי כל מה שפחדתי לעשות מול בעלי ולפתוח ולהעיר, בסוף הוצאתי הרבה יותר קשה, מביך וכואב, כשהתגרשנו.
אבל לידיעת המקטרגים.. בעלי, הגרוש שלי - מבין מאוד מאוד טוב למה עשיתי את מה שעשיתי. הוא אפילו כבר לא כועס על הבגידה עצמה. הזמן לימד אותו לראות אחרת והוא באמת מבין אותי.
הוא מאוד פגוע מהמעשים עצמם. מהדברים שהרשתי לעצמי לעשות. מכמה שהרחקתי לכת. מדברים קטנים אפילו שבהרגשתו הם שיא ההשפלה והפגיעה כלפיו. ואני מאוד מבינה! ומאוד כואבת את הפגיעה הזאת! ומתביישת ברמות מחרידות. אבל הוא לא פגוע מעצם הבגידה או מההחלטה לבגוד בו, הוא מאוד מבין אותה. מאוד מאוד. חבל שאני לא יכולה להביא לכאן את מילותיו.. על זה הוא אפילו לא כועס היום. הזמן הביא איתו הרבה תובנות והוא רואה דברים אחרת, בדיוק כשם שאני רואה דברים אחרת היום.
אנחנו לא ביחד. אנחנו כן אוהבים. אני לא מנסה להחיות משהו מת כמו שברק אמר, ובטח לא בעזרת יצר. מה שיש בינינו לא מת. אני אוהבת אותו והוא יודע, וכן, אנחנו בצרה מתוסבכת.
ולא, הוא לא צריך אותי בשביל סקס, הוא יכול להשיג לא מעט אקשן בכוחות עצמו, כל היום הטלפון שלו מצפצף, אני תכף שוברת את המכשיר הזה.

אני קורא כאן מדי פעם ואין לי את הכוחות לכתוב, למרות שאני ברכבת הרים היסטרית.

כתבתי כאן בעבר במקביל לתהליך שחוויתי עם אישה שלא אהבה אותי אף פעם וגם בגדה וגם ניסיתי לסלוח וגם לא הצלחתי ובקיץ קמתי ועזבתי וזה היה ועדיין קשה בטירוף
ובמקביל לגוש החרא הזה, מצאתי אהבה של פעם בחיים......נשבע 

ואת כותבת כל כך מרגש.....הפרגון שלך לבעלך מביא לי דמעות, בחיי.
הייתי מת להיות נשוי היום לאישה החכמה, הגאונה והיפהפיה שעזבתי - אם רק הייתה סופרת אותי. לא הסכמתי להמשיך לחיות ליד אחת כזו. הייתי יכול בקלות לסלוח לה על הבגידות - אבל לא על חוסר החרטה ועל הסירוס היומיומי. לא מצטער לרגע שפירקתי את המשפחה והמחיר של זה מ ט ו ר ף.....אל תנסו בבית

ואצלכם כל כך אחר - את אישה מדהימה ממה שאני מתרשם כבר חודשים כאן. עשית מעשה נוראי לבעלך....הכי נוראי שאישה יכולה לעשות לבעלה. והוא סלח ככל יכולתו. הוא מתקשרר איתך ואני מעריץ אותו על זה.
החרטה שלך שנשפכת מהטקסטים שלך - ראויה להערכה. כמה קשה להודות בטעות כזו.....כמה קל היה לך להאשים אותו בחסרונותיו ויש כאלה בוודאי

אני מאוד מעריך אותך דנית ומקנא בכם על התקשורת

ועכשיו, אם תסלחו לי, אני צריך לכתוב תשובה לעורכת הדין של המפלצת שרוצה להגיש נגדי צווים, כדי לסבך אותי

לפעמים אני לא מאמינה כמה תעוזה היתה לנו. כמו אותה פעם שעשה תאונה והחליק עם האופנוע בדרכו אלי. או הפעמים שנפגשנו כשהיה בבידוד עם אחד מילדיו.
היום אני במקום אחר. הזמן אכן עושה את שלו. ואני מקווה שגם הוא. אני בטוחה שגם הוא. כפי שאמר לי הוא יעשה כל מה שצריך כדי שזה יחזיק.
ואני כותבת את זה כדי שמי שעוד מסוגלת לחלץ עצמה מהמקום הזה תעשה זאת. זה לא שווה את זה. שום פרפרים בבטן שום ריגוש או רגש כזה או אחר לא שווים את המחיר הכל כך גבוה ששילמתי כשהכל התפוצץ.

פשוט גמעתי כל מילה בשקיקה.