בעלי ואני הכרנו לפני 9 שנים (כשהייתי בת 24) והוא היה החבר הראשון שלי. אני בחורה מאוד חסרת בטחון ולא יצאתי עם בחורים עד שהכרתי אותו. כשהכרתי אותו הייתי מאושרת כמו שלא הייתי מעולם. הוא היה בנאדם טוב, השקיע בי ודאג לי והיה נוגע בי הרבה מה שתמיד גרם לי לתחושה מאוד נעימה. עם השנים הקשר הלך ונהיה פחות טוב. יש לציין שאנחנו מאוד שונים באישיות, בהשקפת עולם ובתחומי העניין. רבנו המון לאורך השנים והייתה פעם אחת שדיברנו על פרידה. אני חושבת שלשנינו היה די ברור שאנחנו לא מתאימים אבל מחוסר רצון להתמודד מחדש עם חיי רווקות ומציאת בנזוג חדש נשארנו יחד. איכשהו יצא שלפני 3 שנים התחתנו ולפני שנה נולד לנו ילד. שנינו מאוד אוהבים את הילד אבל לא אחד את השני. בעלי מחובר לטלפון שלו 24/7, הולך לישון איתו וקם איתו בבוקר. הוא אוהב לשמוע כל מיני הרצאות, לצפות בסרטונים ולקרוא חדשות. הוא חוזר יחסית מאוחר כל יום ומרגע שהוא חוזר זה כל מה שהוא עושה. מבחינתי הוא הבנאדם שמחובר לאוזניות שמסתובב בבית. אנחנו לא מדברים בכלל במהלך היום, רק אם יש משהו שקשור לילד. כשהוא חוזר אז הוא יכול לשאול אותי איך היה בעבודה אבל תוך כדי שאני עונה הוא כבר מתחיל לקרוא דברים בפלאפון. גם אם אנחנו יושבים לאכול ביחד הוא יושב מולי וקורא בפלאפון, ולי כבר נמאס ממנו לבקש שלא יהיה בפלאפון כשהוא איתי. בעלי הוא בנאדם די שלילי ולא אוהב לעשות הרבה דברים, ככה שאנחנו לא יוצאים או מבלים ביחד. כל אחד יוצא עם החברים שלו (וגם זה לא קורה הרבה) או שעושים דברים ביחד עם הילד. סקס קורה לעיתים די נדירות, יכולה להיות גם הפסקה של חודשים (אגב, זה היה ככה גם לפני שהיה ילד) וגם כשהוא קורה מנקודת המבט שלי הוא כמעט אף פעם לא מוצלח. אני משתדלת לעשות דברים קטנים עבור בעלי, למשל לקנות דברים שחסרים לו או לעשות במקומו את מטלות הבית שלו כשהוא עייף, אך לא מקבלת שום דבר בחזרה ממנו. אני בטוחה שאם ישאלו את בעלי, הוא יגיד שהוא לא חושב שיש אצלנו איזשהי בעיה. אני חושבת שזוגיות כמו שלנו, עם מעט אינטרקציה, זה בדיוק מה שהוא צריך ומחפש. אבל אני ממש לא מאושרת. גדלתי בבית עם הורים שחיים בצורה כזאת, מנהלים יחסים של כבוד, הולכים ביחד לארוחות חג, אבל מעבר לזה לא מבלים בכלל ביחד ואפילו ידוע שאבא שלי בוגד באמא שלי שנים ואין לה בעיה עם זה, כנראה כי היא צריכה אותו מבחינה כלכלית. אני ממש לא מעוניינת בזוגיות כזו ולא מעוניינת שהבן שלי יגדל בבית כזה. אני מאמינה שבני זוג צריכים לאהוב אחד את שני ולהראות את זה גם אחרי שנים של נישואין, לאהוב לעשות דברים ביחד ואחד למען השני. אני חושבת שילד צריך לגדול בבית שמח, אוהב שעושים בו דברים ביחד חוץ מלבהות כל היום במסכים. לצערי, עם בעלי הנוכחי אני לא מאמינה שזה יקרה.
אני יודעת שהמצב שלנו זועק לטיפול זוגי/גירושין. בעלי חושב שהוא מאוד חכם ומזלזל בכל השאר, ככה שגם אם היה מסכים ללכת לייעוץ זוגי לא היה מקשיב לכלום ולא היה מיישם. הוא לא מתקשר איתי ולא מדבר על בעיות, למשל עכשיו אני לא מדברת איתו וזה ממש לא מפריע לו (להיפך, נראה לי שהוא די מרוצה שאני לא מפריעה לו לעיסוקים שלו). היו הרבה פעמים שאמרתי לו את כל מה שמפריע לי ומעולם לא קרה עם זה כלום.
לגבי גירושין, הייתי מאוד רוצה להתגרש כי אני ממש סובלת ולא רוצה להמשיך לחיות ככה אבל לא יודעת אם אני מסוגלת לאזור אומץ ולעשות את זה. הרי לא הייתי מסוגלת להיפרד ממנו כשהיינו חברים למרות שכבר אז היה ברור שהקשר לא עובד, אז איך עכשיו אהיה מסוגלת כשאני כבר עם ילד? אם תמיד חששתי שיהיה לי קשה למצוא בנזוג, אז עכשיו על אחת כמה וכמה. יש לציין שאני גם די תלויה בו מבחינת כלכלית, אומנם אני מרוויחה סביר אבל הוא מרוויח טוב ואנחנו גם גרים בדירה של ההורים שלו ולא משלמים שכ"ד. לא שהכסף עוזר לי במשהו בחיים, כי גם ככה אנחנו לא מבזבזים אותו על כלום אבל אין מה לעשות, ברור שזה חשוב לעתיד שלי ושל הבן שלי.
זאת פעם ראשונה שאני משתפת בקושי שיש לי בנישואין, כנראה בגלל זה יצא ארוך... מה היית מייעצת?

צהריים טובים,

אני נמצאת באותו סיטואציה כמו שלך, במידה ותהיה מעונינת לשוחח 

תשלחי לי מייל: 

[email protected]

תודה
נעמה 

זהו? שום מילה על הבנזוג? על הזוגיות במשבר?

מקווה ממש שכבר התגרשת. כאב לי לשמוע את כאבך. חיבוק גדול. מקווה שטוב לך עכשיו

היי גם אני נמצא בסיטואציה כזאת מצד אישתי אם תירצי לדבר [email protected]

זה מ- 2017, היא בטח כבר לא בפורום...
אם אתה נמצא באותה סיטואציה כדאי לך לשקול גירושין.
נשמע ,גם לפי התגובה של דורית, שאין כל כך איך לשפר את הזוגיות הזאת.
תתייעץ עם עו"ד, אולי אפילו תיקח חוקר שיתפוס אותה על בגידה, כי מן הסתם יש כזאת ברקע, ואח"כ תתגרש בצורה חכמה ומבוקרת.
בהצלחה!