הי לכם חבריי הוירטואלים
פתחתי תיבת דואר מוזמנים לכתוב לי לשם [email protected] מרגישה לעיתים חשופה מדי פה ולעתים חופרת מדי חבריי וחברותיי הוירטואלים( גם לכם יש דמות מדומיינת של כל אחד ואחת פה? כן, גם של אחד, חחחח) |
|
צפה באימייל בדף חדש |
הי
תודה על ההתעניינות
אלו ימים מאוד קשים עבורי
שנתיים וחצי כמעט, מעולם לא הלכתי ממנו או שברתי כלים.
זה קרה עכשו. אז כנראה שבאמת הגעתי לנקודת האל חזור.
אני אוכל חצץ, אבכה, אתייסר, אפחד, אעלב, אכאב....
אבל לא אחזור לאחור.
הבעיה הגדולה יכולה להיות אם פתאום יבוא ויצור קשר. שם יהיה יותר קשה.
מה מחזק אותי?
מוזר, אבל דווקא עכשו התחלתי טיפול חדש.
וזה להפתעתי הגמורה ממש טוב
כולם אומרים למחוק התכתבויות אחורה.
לא מחקתי. קוראת שם המון. למה?
כי להבדיל מהעבר, זה מחדד לי את חוסר האמינות, העלבון השזור בין המילים.
המח מתעתע. כי האוטומט שלנו הוא לעטוף הכל בכמה טוב היה ולספר לעצמנו סיפורים.
כשאני קוראת שוב, זה מחדד לי ומחזיר אותי לתחושות הקשות שחשתי שם, באותם רגעים.
לפני הטיפול הנוכחי יצא לי ללכת מפגשים בודדים ליועצת זוגית. בגלל הקורונה, חלקם היו טלפונים. אני מקשיבה לחלקים מוקלטים שוב. היא קרה וחותכת. אבל הכל הגיוני ומתחבר. מקשיבה. כל יום.
מכריחה את עצמי לעשות ספורט. מכריחה את עצמי לחייך, לצחוק.
כן, יש רגעים ריקים. רגעים של פחד מנפילה, של תחושה כאילו שמו לי שקית ניילון על הראש ואין לאן לברוח.
אבל זה רגעים בודדים במהלך היום.
ובכל מקרה, זו דרך שצריך להתחיל מתישהוא ואנחנו לא נהיים יותר צעירים.
אין יותר טוב מהיום להחזיר לעצמי את הכבוד המגיע לי, הצחוק שמגיע לי.
בהמשך מאמינה שיגיע גם היחס שמגיע לילדיי ואז לבעלי.
זהו. אין על אנשי הפורום הזה. תישארי פה והגלגלים יעבדו הרבה יותר מהר ממה שהיה לפני הפורום.