הטיפוס בסולם המובחנות (דיפרנציאציה)

כל כך נעים להתחבק, להתמזג, להינמס אל גופו של בן הזוג, ולחוש את הביטחון של “אנחנו יחד מול העולם, מישהו אוהב אותי כמו שאני אוהבת אותו, שום דבר לא יוכל לאהבתנו… וכו’ וכו”

זהות “שאולה”

כאשר בני זוג אוהבים ורוצים להתקרב זה לזו, הם לעיתים קרובות מוותרים (מבלי להיות מודעים לכך) על חלקים משמעותיים של הזהות הייחודית שלהם, אפילו בהתלהבות, כיוון שהיחד והקירבה כל כך נעימים.
בנוסף לויתורים, ומכיוון שבני הזוג זקוקים למגע מתמשך, אישור והסכמה מהאחר, שלא מדעת הם מחזקים בעצמם תכונות והתנהגויות אשר זוכות לאישור מבן הזוג, ומדכאים את אלו שבן הזוג מבקר אותן. כך מתפתחת אצל כל אחד מהם זהות עצמית שאינה אותנטית, אלא מורכבת מתחושת עצמי “שאולה”, “רפלקטיבית”. זהות שמתאימה עצמה על פי הדרישות והצרכים של בן הזוג, תוך ויתור על דברים ייחודיים שעומדים בסתירה לציפיות של בן הזוג. רובנו חיים עם זהות שאולה כזאת, מבלי שנהיה מודעים לכך. תחשבו כיצד כל אחד מאיתנו מתנהג באופן שונה כאשר הוא בבית הוריו, כאשר הוא עם ילדיו, כאשר הוא בעבודה וכאשר הוא עם עצמו. אגב, כאשר אנו נתקלים במישהו שנראה לנו מאוד ייחודי ו”אותנטי”, מה שבולט בדרך כלל לגביו הוא הקביעות של התנהגותו במסגרות שונות – כאילו “לא עושה חשבון”. לעיתים זה מעורר קינאה לראות מישהו שכל כך מחובר ושלם עם עצמו.
כאשר הזהות העצמית היא “שאולה”, שינויים משמעותיים בחיים נתפסים כמאיימים ביותר. אנשים שזהותם מוגדרת במידה רבה ע”י אחרים (“שאולה”) מרגישים לחץ כאשר מתרחש שינוי אצל אותם אחרים, או כאשר יש אצלם התפתחות משמעותית או התרחקות, כי הם מרגישים שהם מאבדים את הזהות השאולה שלהם, אשר נוצרה במשך שנים לצד אותו אדם והותאמה לצרכיו. למשל, עזיבתו של צאצא את הבית מזעזעת את הזהות השאולה של אמו, במידה וזהותה כאם היתה מרכזית בהגדרה העצמית שלה.
עם השנים, בטווח הארוך ביחסי זוגיות, מתלווה לויתורים ולשהות הממושכת בזהות השאולה תחושת מצוקה, החמצה וחוסר יכולת לתת ביטוי לאותם חלקים שדוכאו, או שלא באו לידי ביטוי. כאשר תחושות אלו גוברות, בני זוג עלולים להיכנס למבוי סתום, למשבר במערכת היחסים.

על מנת לצאת מחוזקים מן המשבר עליהם לעשות שינוי בזהות השאולה שלהם, להתחבר לעצמי האמיתי ולאפשר לו לצאת לאור. צעד בכיוון זה מאיים על מערכת היחסים כפי שהתקבעה עד אותו רגע, אבל עשוי להתחיל שרשרת של צמיחה אישית של שני בני הזוג בכיוון של זהות יותר אותנטית ויצירת מרחב חדש של אינטימיות שבה מתאפשר להם להיות הם עצמם.

פסיכיאטר אמריקאי בשם Bowen פיתח מושג בהתפתחות האישיות, הנקרא “מובחנות” (Differentiation), המדבר על יכולתו של אדם להיות ייחודי ועצמאי תוך קירבה עמוקה לאחר. מקורו של המושג “מובחנות” לקוח מעולם הטבע, הביולוגיה: כל התאים בגוף נוצרו מאותו סוג תא מקורי, וכשהם מתחילים להשתנות, הם מסגלים לעצמם תכונות ייחודיות המאפשרות להם להתמחות בביצוע משימות ותיפקודים שונים. ככל שעולה רמת המובחנות, כך צורת החיים היא יותר מתוחכמת ובעלת כשרי הסתגלות טובים יותר לסביבה. במשפחה בעלת רמה גבוהה של מובחנות יש צורך בפחות משאבים על מנת לפצות על חוסר יכולתו של אחד מבני המשפחה לדאוג לעצמו. כמו כן יש פחות צורך לכל חבר במשפחה להקריב את הצמיחה או ההתפתחות האישית שלו על מנת לשמור על היציבות במשפחתו.
פסיכולוג אחר, דייויד שנארש, לקח את עקרונות המובחנות לתחום הזוגיות. על פי גישתו, ככל שאתה גבוה יותר בסולם המובחנות בכל אחד מארבעה מדדים, גוברת היכולת שלך להגשים את הפוטנציאל שלך, לצמוח ברמה האישית, תוך הישארות בקירבה ואינטימיות עם בן הזוג או עם מישהו אחר משמעותי.

ביטוי עצמי

המדד הראשון הוא לשאוף ולפעול להיות נאמנה ל”מי שאני באמת”, להגשים את הדברים החשובים לי לפי סדר העדיפויות שלי, להיות חופשיה לבטא את עצמי. ככל שארגיש מחוברת לפנימיות שלי, חפשייה להתנסות בחיים, לטעום אותם, כך יגדל הסיכוי שיותר ממני יבוא לידי ביטוי ואני ארגיש שאני מתפתחת ומגשימה את הפוטנציאל הטמון בי. “מי שאני באמת” תתקיים רק אם אוכל להישיר מבט פנימה, לראות את עצמי עם מה שיש ומה שאין, עם המעלות והמגרעות וההיסטוריה האישית שלי, הגוף שלי, התכניות שלי ומערכות היחסים שלי, לאהוב ולקבל את מה שאני רואה שם.

עצמאות

המדד השני הוא להיות מסוגלת לדאוג לעצמי, להיות בלתי תלוייה, עצמאית. להיות מסוגלת להרגיע את עצמי, כך שלא כל דבר שקורה בסביבתי יטלטל ויזעזע אותי, ויערער את הבטחון הבסיסי שיש לי בעצמי. כלומר, שאפילו אם החווייה שלי היא שבן זוגי תוקף אותי, מאשים אותי, או להבדיל, נפגע ממני – אני לא לוקחת זאת כאומר עלי שאני לא בסדר/אשמה/ רעה/ לא שווה וכו’. אני יכולה לעשות את ההפרדה שמה שהוא אמר או עשה הם החווייה והאמת שלו, הפרשנות שלו, לא בהכרח המציאות, ואני נשארת שלמה עם עצמי, שווה. זה לא גורע ממני. אין זה אומר להישאר אדישים או בלתי רגישים. ניתן להתייחס, להביא את מה שקרה בחשבון ולעבד אותו אל תוך העצמי, אבל לעשות זאת בלי להתערער ובלי להיחלש, בלי לוותר על מה שחשוב לי.

תקשורת

המדד השלישי לקוח מתחום התקשורת הבינאישית: כאשר ישנו ויכוח או ריב, חשוב להימנע מלהיות “תגובתי”: בשעת ריב כל אחד מוצף בתחושה עד כמה הוא צודק והשני טועה או גורם לו עוול. לכן מהר מאוד נכנסים להתקפות והאשמות, לוחצים על נקודות רגישות, מזכירים פאשלות קודמות, מתחשבנים, וכמובן שסגנון כזה יוצר הסלמה, גירוי גורר תגובה והריב מתגבר. במקום להגיב בדרך הרגילה, ההרסנית, בדריכות לקראת קרב, רצוי לספור עד 3 (עד כמה שזה נשמע בנאלי), ולבדוק בפנים, מול עצמי – מה כואב לי, כיצד אני פגועה, מה מן הדברים החשובים לי נפגע, ואז יש למצוא את הדרך לבטא זאת מבלי שזה ישמע כהתקפה, כאשר הפוקוס הוא דווקא עלי, ולא על בן זוגי – איך אני מרגישה ולא מה שאתה עשית.

אומץ

המדד הרביעי קשור באומץ או בהתמודדות מול פחד וחששות: להיות מסוגלים לשאת רמה מסויימת של לחץ וחרדה תוך כדי היפתחות לחוויות חדשות והתנסות בהן. מי שמעדיף להישאר במקום נוח ומוכר ואינו יכול לשאת רמה בינונית של חרדה המתלווה להתנסיות בחוויות בלתי מוכרות – עלול לדרוך במקום ולמנוע מעצמו הזדמנויות להתפתחות אישית וברמת היחסים שלו עם אחרים.
שמירה על עקרונות אלו בזוגיות מאפשרת לשני בני הזוג להמשיך לצמוח, להישאר אותנטיים בזהות העצמית שלהם, להתנסות בדברים חדשים לחוד וביחד ולשתף זה את זה ממקום של עוצמה, אחריות ועצמאות.