מה חשבתי כאשר ילדה מנוסה ממני תיארה בפני נשיקה צרפתית? גועל נפש! שאיזה בן יכניס את הלשון שלו לפה שלי והרוק המגעיל שלו ילכלך אותי?? החוויות המיניות הראשונות אפופות תחושות של חרדה וחששות, יחד עם הנעימות של עוררות מינית ורצון לקירבה פיזית ונפשית והסרת מחיצות. אם לא הייתי מתגברת על החרדה שהיתה כרוכה בהתנסות החדשה הזאת, עולם שלם של חוויות היה בלתי נגיש עבורי.

כאשר אנו בתחילת יחסים, ישנה ציפייה שעצם נוכחותו של בן הזוג האוהב תשרה עלי רגיעה, בטחון, ששום דבר רע לא יכול לקרות לי. ואם אני באה אליו עצבנית – אני מצפה שהוא ירגיע אותי ויגיד לי מילים טובות וכל החרדה תיעלם בזכותו. וכאשר זה לא קורה אני מאוכזבת, כאילו הוא לא מילא את תפקידו המובן מאליו. ואז אני נשארת ב”עצבים” והמתח בינינו גובר ויוצר מרחק, ופתאום מסתמנים גם יתרונות סמויים להישארות בלחץ, כאילו יש לי הצדקה לא לעשות דברים שלא מתחשק לי, או שאני מרגישה שלא מגיע לו שאעשה כי הוא לא “סיפק את הסחורה” ולא הצליח להרגיע אותי. דבר נוסף שמתחיל לקרות הוא שכל אחד מבני הזוג מתחיל להימנע מלהגיד או לעשות דברים שיגרמו לשני לחרדה וללחץ, בגלל התוצאות הצפויות, וזו תחילת הדרך להיווצרות של ריחוק, אכזבה, התחשבנויות, וכמובן זיופים והסתרות.

הציפייה הזו שמישהו אחר – הורה, מורה, חבר נפש ובמיוחד האהוב – ירגיע אותי בבואי אליו עצבנית או חרדה מפני משהו מאיים – פוגעת ביכולת להתגבר על חרדה ולחץ באופן עצמאי.

החדשות הטובות הן שיש לנו מנגנונים אוטומטיים, עוד מזמן היותנו תינוקות, להתגברות על חרדה, ומה שנדרש הוא לזהות אותם ולגייס אותם בשעת הצורך. כאשר פעוט נופל ואין לידו מבוגר שירגיע אותו הוא יפסיק את בכיו מהר מאוד, או כלל לא יתחיל לבכות! מה איפשר לי לקפוץ פעם ראשונה (ושנייה ושלישית) לבריכה? מה איפשר לי בפעם הראשונה לעלות על אופניים, ולשים את שתי הרגליים על הדוושות ללא מגע עם השביל? מה איפשר לי להיכנס פעם ראשונה כתלמידה חדשה בכיתה ולא לעמוד משותקת מחוץ לדלת? להרים יד ולשאול שאלה בהרצאה? ללכת על שביל צר לאורך תהום? הרבה דברים שאנחנו עושים היום כמעט או בכלל ללא חרדה, היו כרוכים פעם בהתגברות רצינית, על סף כניעה לאי עשייה, או הימנעות.

מה יקרה אם גם בזוגיות נצליח להישען על המנגנון המעודד הזה, העומד לרשותנו מאז ומתמיד? היכולת הזו היא נכס רציני לעצמנו ובוודאי לבן הזוג שלנו. מה עדיף, שכל אחד מאיתנו ידע שבן זוגו בעל יכולת התאוששות, סומך על עצמו, ומסוגל לעמוד בלחצים, או לחילופין, שנדע שבן זוגנו זקוק לנו כי אינו יכול לעמוד באופן עצמאי מול לחצים וחרדות? נכון שיש איזו משיכה וכוח וסוג של סיפוק בידיעה שמישהו זקוק לי ואינו יכול בלעדי, אבל עם הזמן זה עלול להפוך לעול, לתלות, לציפייה ודרישה שהכל ייעשה ביחד.

מי שקורא את הדברים האלה יכול לשאול את עצמו עד כמה בזוגיות שלו כל אחד מבני הזוג מסוגל להרגיע את עצמו, האם הוא יכול לסמוך על בן זוגו שידע להסתדר באופן עצמאי בשעת לחץ? לפתור בעיות גם כשהוא לבד?

ואם לא זה המצב, והייתי רוצה להתקדם בכיוון – מהי הגישה להתחלת השינוי?

ראשית, ההכרה שזה חשוב. ואז – להתחיל מעצמי. לבודד את האירועים הקטנים בהם יש לי נטייה לרוץ ולבקש תמיכה ועזרה מבן זוגי ובמקום זאת לבחון אם אני יכולה לגייס את המנגנונים האוטומטיים שלי לעזרתי. בחינת הזכרון האישי שלי שם הצלחתי להתגבר על מצבי חרדה, מראה שהטכניקה היתה על פי רוב:
• נשימה עמוקה (משהו בתוכנו יודע שהכנסת מנת חמצן נוספת משפרת את תפקוד המוח)
• לדמיין את התוצאות האפשריות לפעולה מפניה אני חוששת (אגב, אם התוצאות האפשריות הן מסוכנות      באמת – זה הזמן לשקול ברצינות אם רצוי להתגבר על החרדה…)
• הרצה במוח של הפעולות (ברמת פירוט גבוהה) אותן אני עומדת לבצע
• שוב נשימה עמוקה לגיוס חמצן
• לספור עד 3 (למשל) ולבצע.

במקרים שצעדים אלו אינם עוזרים – יש טכניקות נוספות כגון:
• סדרת פעולות גופניות של מתיחה וכיווץ מקסימלי של שרירים שונים בגוף ולאחר מכן הרפייתם
דמיון מודרך מפורט הלוקח אותי לתוך מקום מרגיע לחלוטין, ומאפשר לגוף ולנפש להפחית את המתח
• טכניקות שונות של מדיטציה (נשימות, מנטרה ועוד)
• באופן כללי תירגול גופני סדיר מקנה לנו תחושת שליטה עצמית ובטחון רב יותר בגופנו ובתגובותינו, ומוריד את רמת החרדה הבסיסית לאורך זמן.

ניתן ללמוד טכניקות אלו בהרחבה, כאן נתתי רק איזכור להן, כאשר המסר העיקרי הוא הישענות על כוחותי שלי לצורך הרגעה עצמית, על מנת לבוא אל הזוגיות (ולחיים בכלל) ממקום שכל אחד מבני הזוג מרגיש שלם ומסוגל לדאוג לעצמו.

אם לחבר את העקרון הזה לעקרון עליו הרחבתי את הדיבור במאמר קודם (כנות ביחסים זוגיים – הפחד מאינטימיות) – היצמדות ל”אני” האמיתי וביטוי עצמי מלא, עלולה להצטייר סתירה במבט הראשון. כי אם אבטא את עצמי בצורה חופשית, לפחות חלק מן הדברים עלולים בקלות ליצור חרדה ולחץ אצל בן זוגי. צריך להביא בחשבון שלא בכל פעם (לפחות בהתחלה) שאגיד משהו שעד היום לא העזתי לומר – בן זוגי יגיב בהתפעלות, או בחיוך של קבלה ואהדה… דווקא מאוד יתכן שהתבטאויות אמיצות שלי יגרמו לו לחץ, התנגדות, כעס. זהו זינוק לשלב חדש במערכת היחסים, שלב שבו אחד מבני הזוג מחליט לעמוד על שלו ולבטא דברים חשובים לו שעד כה נמנע מלעשות זאת.

את השלב הזה מלווות תחושות של ספקנות, חרדה, מתחים, אי וודאות. במידה ואצליח להתבטא באופן שהפוקוס הוא על איך אני מרגישה ומה חשוב לי, ולא האשמות וחיסול חשבונות בהן הפוקוס הוא על השני – אז הסיכוי גדול יותר שתיווצר הקשבה. עם הזמן בן הזוג יקלוט שחל שינוי ויעשה אף הוא תזוזה בעצמו, ויש סיכוי טוב שהיחסים יצמחו לרמה הבאה המחייבת כנות וביטוי עצמי מלא.

לסיכום, חרדה היא תוצר הכרחי הנלווה לאומץ להתנסות בחוויות חדשות. היכולת להתמודד ולהתגבר על חרדה תאפשר לנו להרחיב את גבולותינו בכל תחום שנבחר.