במידה ואחד מבני הזוג לא מוכן ללכת ליעוץ, האם יש טעם שרק בן הזוג השני ילך לפגישות? עד כמה טיפול כזה באמת אפקטיבי ועד כמה יש לבודד במערכת זוגית, סיכוי להציל את הזוגיות?

אתחיל מדוגמה:

הגיעה אלי אישה צעירה לפגישה חד פעמית. היא חיפשה דרך לצמצם את הריבים הרבים שהיו מתפרצים בין שניהם. ביקשתי ממנה לתאר לי את אחד הריבים האחרונים. ניתחנו אותו מכמה כיוונים, והגענו יחד למסקנה שהיא לא מוכנה לשמוע מבעלה סירוב למשהו שהיא רוצה בו. זה חייב להיות בדרך שלה. עבדתי איתה על כלי מסויים הנקרא “לבקש בקשות נקיות” (עקרון או כלי המאמן את המבקש להיערך לאפשרות שיגידו לו “לא” ולקחת אחריות מלאה על הצורך שלו מבלי לעשות את בן הזוג “לא בסדר”). השיחה איפשרה לה לראות עד כמה היא לא נותנת מקום אמיתי לרצונותיו השונים לפעמים של בן זוגה, ומגיבה ממקום של הילדה המפונקת שהיא תמיד היתה בבית הוריה, שם באו לקראתה על כל דרישה שהיתה לה. לאחר כמה שבועות קיבלתי דיווח ממנה שהשיחה הזאת “הורידה לה אסימון חשוב” והיא התחילה לראות את בן זוגה בצורה אחרת, בוגרת, לתת לו ולצרכיו מקום ראוי ולהתחשב גם בו ולא רק בעצמה.

נכון, עבודה באמצעות ייעוץ אישי כאשר מדובר בבעיות זוגיות – היא פחות יעילה מאשר עבודה בנוכחות שני בני הזוג. כי כמעט תמיד מדובר ב”תרומה” הדדית ליצירת הבעיות, באינטראקציות ובמצבים שכיחים של גירוי- תגובה, בהם לכל אחד מבני הזוג יש תרומה להסלמה. אף על פי כן, כאשר אחד מבני הזוג מגיע לבדו, ניתן לעבוד עימו בנפרד על מנת ליצור התחלה של שינוי, ע”י כך שמנתחים איתו את הבעיות, את התקשורות הבעייתיות, ואת דרכי התגובה שלו, ומציעים לו לבחון כיצד שינוי חד צדדי יכול לשנות את כל מהלך התקשורת הזוגית. אני חושבת שאם בן הזוג המגיע לייעוץ נחוש לעשות שינוי אצל עצמו – זה יכול להוות מנוף לשינוי זוגי.

אני מאמינה שכל אחד אחראי לעצמו ולהתנהגותו, וכאשר מפנימים את הנחת היסוד הזאת לעומק – ומפסיקים להאשים את השני ולהתלונן עליו, ועושים שינוי אצל עצמך – מתחילים לקרות כל מיני דברים מעניינים, ויוצאים מכל מיני “מעגלי קסם זדוניים” אליהם נכנסו בני הזוג שוב ושוב.